בקשה לחייב את פקיד הרישום לרשום במרשם האוכלוסין אימוץ על ידי שתי נשים

השופטת ד' דורנר:

1. העותרות 2-1 (להלן: העותרות), שותפות לחיים מזה שבע שנים, הן אזרחיות ישראליות. מקום מושבן הקבוע הוא במדינת קליפורניה שבארצות-הברית. בתאריך 12.1.96 ילדה העותרת 2 (להלן: האם) את העותר 3 (להלן: הבן), לאחר שהרתה באמצעות תרומת זרע. הבן אומץ על-ידי העותרת 1 (להלן: האם המאמצת), בהסכמת האם, על-פי צו-אימוץ שניתן בתאריך 19.7.96 על-ידי בית-משפט במדינת קליפורניה - מקום לידתו של הבן ומקום מושבם של שלושת העותרים. בתעודת-הלידה שהונפקה לבן נרשמה האם המאמצת כהורה נוספת.

             העותרות, המבקשות לחזור לישראל, והשוהות בה לצרכי לימודים מזה כשנתיים, הודיעו לפקיד הרישום על אימוץ הילד על-ידי האם המאמצת, בהסתמכן על תעודת-הלידה ופסק-הדין האמריקני, וביקשו לרשום את האימוץ במרשם התושבים. פקיד הרישום סירב. טענתו הייתה, כי מבחינה ביולוגית קיומם של שני הורים מאותו מין אינו אפשרי, ומכאן שאי-נכונות הרישום גלויה לעין. כיוון שאין פקיד רישום חייב ברישום שאינו נכון על-פניו, דחה הפקיד את בקשת העותרות.

             כנגד סירוב זה הוגשה העתירה שלפנינו.

             העותרים ביקשו לחייב את פקיד הרישום לרשום במרשם האוכלוסין את אימוצו של הילד על-ידי האם המאמצת. לבקשת העותרים הוציא בית-משפט זה צו על-תנאי.

2. העותרים טענו, כי פקיד הרישום לא היה מוסמך לסרב לרשום את הודעתם; כי חייב היה לרשום את דבר האימוץ על-יסוד המסמכים שהוצגו בפניו; וכי סירובו נובע משיקולים זרים, שעניינם התנגדות ערכית לאימוץ במסגרת משפחה חד-מינית.

             בתשובה לעתירה חזר המשיב על טענותיו בדבר חוסר-האפשרות הביולוגית. הוא הטעים, כי ביסוד הסירוב לא עמדו שיקולים של תקנת הציבור, שאותם אין הוא מוסמך לשקול, אלא אך אי-נכונות גלויה לעין של הרישום המבוקש. עוד טען המשיב, כי רישום כזה אף אינו אפשרי על-פי תקנות מרשם האוכלוסין, שבגדרן חייב הוא לרשום את שמות "האב" ו"האם", בעוד שבתעודת הלידה האמריקנית נרשמה האם המאמצת כ"הורה", חלופה שאינה קיימת ברישום הישראלי.

             לדעתי, דין העתירה להתקבל.

3. כללי המשפט הבינלאומי הפרטי מחייבים, כי מעמד אישי של אדם יוכר באופן אחיד בכל המדינות. בפיצול הסטטוס יש כדי לפגוע הן בתקנת הציבור והן בתקנת הצדדים. רק במקרים יוצאים-מן-הכלל, כאשר הסטטוס הזר פוגע בתקנת הציבור של המדינה שבה מתבקש הרישום, הוא לא יוכר. ראו עמוס שפירא, "הערות על טיבם ותכליתם של כללי ברירת הדין במשפט הבינלאומי הפרטי", עיוני משפט י (תשמ"ד) 275, בע' 291-290.