פסק-דין בתיק ע"א 1167/11

השופט ס' ג'ובראן:

• 1.             לפנינו ערעורים על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת"א 5005-08, כבוד הנשיא י' אלון. להלן: פסק הדין החלקי), מיום 16.12.2010 במסגרתו נקבע כי קיבוץ רוחמה (המשיב 2. להלן: הקיבוץ) אינו אחראי בנזיקין כלפי המערערים, וכן ערעור שכנגד שהגיש הקיבוץ, במסגרתו תוקף הוא את החלטת בית המשפט המחוזי להימנע מפסיקת הוצאות לאחר מתן פסק הדין החלקי. האם קיבוץ חב בחובת זהירות כלפי חבריו ותושביו? זאת השאלה שבלב ערעור זה.

רקע והליכים

• 2.             המשיב 1, תושב קיבוץ רוחמה, הורשע ביום 12.4.2007, במסגרת הסדר טיעון ולאחר הודאתו, במספר עבירות מין שונות (ביצוע מעשים מגונים שלא בהסכמה, מעשי סדום, והדחה לחקירה) כלפי המערערים, גם הם תושבי הקיבוץ, שנעברו בשטח הקיבוץ במהלך השנים 2006-2005 (להלן: פסק הדין המרשיע). במועד ביצוע העבירות היה המשיב 1 בן 13, והמערערים בני 10-6.

• 3.             על יסוד פסק הדין המרשיע הגישו המערערים תביעה לפיצויים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. התביעה הוגשה נגד המשיב 1, הקיבוץ (המשיב 2), והחברה המבטחת שלו (המשיבה 3), ונטען כי לקיבוץ קמה אחריות בנזיקין בשל המעשים שביצע בהם המשיב 1, מכוח מספר טעמים: אחריות נוכח חובתו לחנך את ילדי הקיבוץ, והפרתה אשר הובילה לביצוע העבירות על ידי המשיב 1; אחריות שילוחית; ואחריות ברשלנות בשל היעדר פיקוח על ילדי הקיבוץ. כל אלה, על פי הטענה, בהתבסס על אופי הקיבוץ כקולקטיב המבוסס על אחריות הדדית.

• 4.             ביום 27.4.2009 פוצל ההליך ונקבע כי שאלת האחריות בנזיקין תידון תחילה. כאמור, ביום 16.12.2010, ניתן פסק הדין החלקי, אשר קבע את אחריותו של המשיב 1. זאת, בהתבסס על ממצאי פסק הדין המרשיע, אשר נמצא כראיה קבילה בהתאם להוראות סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). כמו כן, בית המשפט המחוזי פטר מאחריות את הקיבוץ והחברה המבטחת לאחר שדן במקורות שהציעו המערערים לביסוס חובת הקיבוץ:

• 5.             אשר לעוולת הרשלנות, בית המשפט הניח קיומה של חובת זהירות מושגית, אך קבע כי לא הוכחה חובת זהירות קונקרטית. זאת בשל העדר צפיות טכנית. במסגרת זאת, ציין בית המשפט כי בפסק הדין המרשיע נקבע שהעבירות נעברו בסתר וללא ידיעת כל גורם מלבד המערערים והמשיב 1, וכי המערערים לא הביאו כל ראיה כי הקיבוץ או מי מחבריו ידעעל ביצוע העבירות;  וכי מתצהירי הורי המערערים עלה שאף הם עצמם לא היו מודעים להתרחשות העבירות שעה שנעברו. כן ציין, כי המשיב 1 הורשע כיוון שאיים על המערערים פן יגלו לאיש על ביצוע העבירות.

• 6.             בית המשפט דחה את טענת המערערים לפיה "נדלקו אורות אדומים", שהיו צריכים לשמש אינדיקציות למעשים שנעשו. צוין כי העובדה שאחד מהמערערים נשלח לביתו מהמועדונית בשעות מוקדמות יותר עקב התנהגותו, אינה מהווה אינדיקציה לביצוע העבירות. עוד ציין בית המשפט כי העובדה שגם הוריהם של המערערים עצמם לא היו מודעים למה שהתרחש בזמן אמת מחזקת מסקנה זו.

• 7.             בנוסף, בית המשפט דחה את הטענות הנוספות שבאמצעותן ביקשו המערערים לבסס את אחריות הקיבוץ, לפיהן קיימת לקיבוץ אחריות לחנך את ילדי הקיבוץ, וכי הקיבוץ נכשל במשימתו, ובכך נתאפשר למשיב 1 לעשות את המעשים נשוא העבירות בהן הורשע. צוין כי מדובר בקו טיעון מרחיק לכת, שקבלתו תביא למצב בו מחנכים יישאו באחריות בגין כל עוולה אשר מבצע ילד בן הקיבוץ.

• 8.             בנוסף, בית המשפט דחה את טענת המערערים כי לקיבוץ קיימת אחריות שילוחית, ונקבע כי המערערים לא ביססו טענה זו, ולא הבהירו כיצד הקיבוץ חב בנזיקין מכוח אחריות זאת.

• 9.             קו טיעון נוסף שנדחה עניינו אחריות מכוח החזקה במקרקעין. צוין כי טענה זו נוספה לראשונה בסיכומים, וכי מבחני הצפיות - הדרושים לביסוס טענה זו - לא התקיימו במקרה דנא.

• 10.          נוכח הקביעה כי לא קמה לקיבוץ אחריות בנזיקין, קבע בית המשפט כי גם למשיבה 3, החברה המבטחת של הקיבוץ, לא קמה אחריות.

• 11.          לעניין ההוצאות, בית המשפט קבע כי יתקיים דיון נוסף, עם צדדים שלישיים שצורפו לתביעה על-ידי הקיבוץ, לשמיעת טענות לפסיקת הוצאות בגדרו של פסק הדין החלקי. הדיון התקיים ביום 15.2.2011, ובית המשפט החליט שלא להכריע בשאלת ההוצאות לנתבעים ולצדדים שלישיים, וקבע שנושא זה ייבחן על ידי ערכאת הערעור.

טענות המערערים

• 12.          המערערים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי, וכי קיימת לקיבוץ אחריות בנזיקין מכוח מספר מקורות, שיפורטו להלן.

• 13.          המערערים טוענים כי לתקנון הקיבוץ מעמד משפטי מחייב, וכי אחת ממטרות הקיבוץ היא "לספק את הצרכים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים, החינוכיים והאישיים של חברי הקיבוץ התלויים בהם, לדאוג לבריאותם, וכן לייסד ולקיים שרותים, מוסדות ומפעלים הדרושים לשם כך" (סעיף 6(ג) לתקנון). נוכח זאת, בצירוף העובדה כי המערערים והמשיב 1 היו בעת קרות האירועים תלמידים וחניכים במסגרות החינוכיות והחברתיות של הקיבוץ, עולה חבותו בנזיקין. מסקנה זו תומכים המערערים באופיו של הקיבוץ אשר לשיטתם הוא "מן המפורסמות בחברה הישראלית שקיבוץ היא אחת המסגרות הבטוחות והאיכותיות לגידול וחינוך ילדים".

• 14.          אשרלעוולת הרשלנות,טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע שלא הוכחו יסודות העוולה. לשיטתם, מעשים ומחדלים רבים של הקיבוץ מבססים את עוולת הרשלנות. יצוין, כי מעשים ומחדלים נטענים אלו הוצגו לרוב באופן כללי, ולא פורט כיצד מקימים אי-אלו מיסודות העוולה. בין היתר, צוינו  חובתו של הקיבוץ למנות גורמים מקצועיים לליווי מסגרות החינוך בקיבוץ; מינויו של המשיב 1 כמדריך של ילדים קטנים "למרות בעיותיו ומצוקותיו החריגות"; חובת הקיבוץ לפיקוח על הילדים השוהים במועדונית ועל כישורי המדריכים והחונכים; הודעת אמו של המערער 1 על פיה בשנים 2005-2004 נעשה הוא תוקפני והועלתה דרישה להצמיד לו חונך, אשר לא יצאה לפועל בשל אילוץ תקציבי; אירוע אשר התרחש זמן קצר טרם גילוי העבירות, בו נתפסו המערערים 3-2 גולשים באתרי פורנו, וסיפרו כי המשיב 1 סייע להם במציאת האתרים - אירוע אשר לטענתם דווח לרכזות המועדונית והחינוך אך הושתק; החברות ה"חשודה" בין המשיב 1 למערערים נוכח פער הגילאים ביניהם; וחלק מהעבירות התרחשו בשעות אחר הצהריים כאשר המערער 1 שהה לבדו בבית ולא במועדונית בשל סילוקו הביתה.

• 15.          לגישתם של המערערים, אין שיקולי מדיניות ממשיים בגינם יש לפטור את הקיבוץ מחבות נזיקית. במסגרת זאת, צוין כי בקיבוץ מספר ילדים קטן (כמאה ילדים לטענתם), וכי הגברת אמצעי הפיקוח בקיבוץ אינה כרוכה בעלות כלכלית רבה. כמו כן, לטענתם, מתקיים קשר סיבתי בין התרשלותו של הקיבוץ לבין הנזק שנגרם למערערים. מסקנה זו מבססים הם על מחקרים מתחום הפסיכולוגיה המראים את הנזק הכבד שנגרם לנפגעי תקיפה מינית, ולקורבנות צעירים מאד בפרט. וכמו כן על קביעות מפסק הדין המרשיע בנוגע לנזקים שנגרמו למערערים.

• 16.          לדידם, מהמתואר לעיל עולה גם כי שגה בית המשפט כאשר קבע שאין בראיות אינדיקציות שהיו צריכות להדליק "אורות אדומים". לטענתם, הקיבוץ היה צריך להבחין בסימני המצוקה של המערערים והתנהגותו של המשיב 1, ומכך להסיק על ביצוע העבירות בזמן ביצוען.