בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בע"פ 70235/02, 70303, 70342 סובול נ' מדינת ישראל.
2. המבקש, עידן סובול, הורשע בעבירות שעיקרן גניבה בידי נושא משרה, מירמה והפרת אמונים. פרשת העובדות נפרשה באריכות בידי הערכאות הקודמות, ובתמצית אומר כי המבקש, אשר שימש נושא מישרה בלישכת עורכי הדין ועמד בראש ההוצאה לאור של הלישכה, קשר עם עובדת אחרת קשר שתכליתו הוצאת כספים מן הלישכה. המבקש ניצל את מעמדו ושכר בשם הלישכה ניכסי מקרקעין השייכים למשפחת העובדת האחרת בסכומים מופרזים ובתנאים חריגים, ולסופו של יום אף נרכשו חלק מן הנכסים לאחר ששופצו מכספי הלישכה לצורך הגדלת שוויים. להלכה ולמעשה, לא ידעו גורמים נוספים בלישכה על שכירת הנכסים, ולא נמצא כי נעשה בהם שימוש. במקרה נוסף, נמצא כי המבקש העביר לעובדי ההוצאה לאור של הלישכה סכומי כסף שלא הגיעו להם. פעולותיו של המבקש בשני המקרים נעשו מבלי שאיש בלישכת עורכי הדין היה מודע להן, מבלי שאושרו כדין במוסדות הלשכה, ותוך חריגה מן הסמכויות המצומצמות יחסית שהוקנו לו.
3. המבקש אינו מכחיש את העובדות, וטענתו אינה אלא כי כל מעשיו נעשו לטובת הלישכה ובגדר סמכויותיו שהיו רחבות ביותר. אכן, כך מסביר המבקש, אפשר איש בלישכה לא ידע על פעולותיו; ואפשר אף כי אלו חרגו מגדר סמכויותיו הרשמיות; אלא שאותה עת שררו מאבקי כוח בין סיעות יריבות בלישכה - "מלחמות דיאדוכים", בלשונו - שהותירו אותו כמחליט יחיד בענייניה של ההוצאה לאור ובעניינים נוספים. המבקש עשה אפוא כחוכמתו בניהול ההוצאה לאור, ואף אם שגה פה ושם, כל מעשיו נעשו לטובת הלישכה. כשנסתיימו מאבקי הכוח בלישכה והוכרעו לטובת אחת הסיעות, החלו חברי אותה סיעה לטפול עליו את האשמה ולהדיחו מתפקידו הרם.
4. בית-משפט השלום, וכמותו בית-המשפט המחוזי שישב בערעור, שמעו את הסבריו של המבקש, הוסיפו ושמעו עדויות וראיות, ולסוף החליטו לדחות את טענות המבקש ולהרשיעו בעבירות שיוחסו לו. טעם הדבר: לא-זו-בלבד שהמבקש פעל בחריגה מסמכות - שכן לא הוסמך כלל לשכור נכסים בשם הלישכה או להעביר סכומי כסף לעובדים - אלא שנמצא כי פעולותיו לא נעשו לטובת הלישכה ותכליתן היתה גזילת כספי הלישכה. בנסיבות אלו הורשע המבקש ונגזרו עליו שנים-עשר חודשי מאסר בפועל, שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי וקנס של עשרת אלפים ש"ח.
5. הבקשה שלפניי - בקשתו של המבקש למתן רשות ערעור (דיון בגילגול שלישי) - בקשה ארוכה ומפורטת היא, וניתן למצותה בשתי טענות עיקריות: אחת, הערכאות הקודמות קבעו הלכה שגויה לפיה בכל מקום שבו נהג נושא מישרה בחוסר סמכות ופעולותיו הסבו לתאגיד הפסד יש להרשיעו בגניבה, והשנייה, כי העונש שנגזר עליו עונש חמור הוא ביתר בנסיבות העניין.
6. דין הבקשה להידחות. אשר לטענתו הראשונה של המבקש: לא מצאתי כי בתי המשפט פסקו הלכה כטענת המבקש; נהפוך הוא: בית-המשפט המחוזי (השופטת שיצר) מציין מפורשות, כי: "אינני סבורה שכל פעולה של עובד אשר נעשית בהיעדר סמכות היא בהכרח, גדר גניבה בידי מעביד". המבקש מודע לאמירה זו, אך טוען הוא כי בית-המשפט נהג בניגוד לה ורוקן אותה מתוכן. לא נמצא לי כי כך הוא. ההכרעה בעניינו של המבקש - כי גנב מן הלישכה כספים - הסבה עצמה על נסיבות העניין ועל הקביעה המפורשת והנחרצת כי תכלית פעולותיו של המבקש היתה לשלול מן הלישכה כספים ולהעבירם לידי בני משפחתה של העובדת האחרת. המבקש חוזר אמנם על טענתו כי לא ביצע גניבה - שכן המדובר בנכסים שנשכרו או נרכשו לטובת הלשכה ואין כל נכס שנשלל מן הלישכה שלילת-קבע, כנדרש בחוק - אלא שמסקנתן של הערכאות הקודמות מסקנה אחרת היתה ונפסק מפורשות כי הכספים ששולמו לשכירת הנכסים ולשיפוצם נגזלו מן הלישכה מבלי שקיבלה תמורה ממשית. דין הטענה אפוא להידחות. המבקש הורשע משום שבית-המשפט נשתכנע שכספים שהוצאו - במרמה הוצאו; שלא לטובת הלשכה הוצאו; וקביעה זו קביעת עובדה פשוטה היא ולא נמצא לי כי יש להעניק בגינה רשות ערעור.
7. אשר לטענות המבקש על חומרת העונש: הלכה פסוקה היא כי אין אנו נוהגים להעניק רשות ערעור בגלגול שלישי בטענות ממין אלה, שכן אין הן חורגות מגדר עניינו האישי של המבקש (רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1950/03 עזריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך אף בעניינו של המבקש. שתי הערכאות הקודמות שקלו - ובהרחבה - את השיקולים לקולה ולחומרה; החליטו את אשר החליטו; ולא נמצא לי כי החלטתן זו - על אף חילוקי הדעות שנפלו בבית-המשפט המחוזי - מעלה שאלה חריגה החורגת מעניינו של המבקש, או, לחלופין, כי נגרם למבקש עוול.
8. בתשובתה של המדינה לטענות המבקש טוענת המדינה כי בית-המשפט המחוזי אכן שגה בניתוח יסודותיה של עבירת הגניבה, אלא שאין בשגגה זו כדי להצדיק היעתרות לבקשה למתן רשות ערעור. טעם הדבר: בית-המשפט העליון כבר נדרש לסוגיה זו והכריע בה, ואף אם בית-המשפט המחוזי שגה ביישום ההלכה הפסוקה, אין בשגגת יישום זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. יתר-על-כן, ממילא אין בה באותה שגגה כדי לסייע למבקש ולשנות את ההכרעה בעניינו. בנסיבות אלו סבורה המדינה כי אין מקום למתן רשות ערעור, ואולם "יתכן ויש מקום לזמן דיון בהרכב אך לצורך תיקון שגגה זו וזאת אף מבלי לתת רשות ערעור" (פסקה 16 לתשובה). לא אוכל להיעתר לבקשה זו, אף לא לקבל את טענת המבקש כי אותה שגגה מצדיקה היעתרות לבקשתו.
9. עניינה של השגגה - כנטען בתשובת המדינה - הוא זה: סעיף 383 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 מגדיר שתי חלופות למונח "גניבה": נטילת נכס מבעליו בכוונה "לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע", ושליחת ידו של נפקד או נאמן בנכס שהופקד בידיו. ובלשון החוק:
|
גניבה -מהי
|
383. (א) אדם גונב דבר אם הוא -
(1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע;
(2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר.
|
ניתן דעתנו, כי סעיף 383(א)(2) אינו כולל על-פי לשונו יסוד של "כוונה לשלילת קבע" של הנכס, ואולם ההלכה הפסוקה קבעה כי יסוד זה יסוד נדרש הוא בסעיף (ע"פ 293/83 סוקולובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 92). טענת המדינה היא אפוא כי בית-המשפט שגה כשניתח את מעשי המבקש לפי החלופה הראשונה (סעיף 383(א)(1)) והניח כי ה"כוונה לשלילת קבע של נכסים" מקורה בחוק ולא בהלכה הפסוקה. ובלשונה של המדינה (סעיפים 17-16):
מן הראוי להעיר, כי בעניין זה נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנתחו את יסודות העבירה של שליחת יד התייחס בית המשפט ... לעבירה לפי סעיף 383(א)(1) וגזר ממנה את המסקנה כי יש להוכיח במקרה שלפנינו את כוונת המשיב לשלול את הרכוש שהופקד בידיו שלילת קבע. דע עקא, שהמסקנה כי יסוד זה הינו יסוד קונסטיטוטיבי להרשעה בעבירה לפי סעיף 383(א)(2) נלמדת מהפסיקה ואיננה עולה מלשון הסעיף וודאי איננה יכולה להילמד מסעיף 383(א)(1).
המשיבה סבורה כי שגגה זו (הגם שלא הועלתה בטיעוני המבקש) אין בה כדי להשליך על תוצאת בקשה זו כיוון שבסופו של דבר ניתח בית המשפט קמא את היסוד כפי שראוי לנתחו והניח שעליו לבחון האם הוכח קיומו של יסוד זה. לפיכך, גם אם עשה כן בסוברו שהדבר נובע מלשון החוק ולא מהוראות הפסיקה אין בכך כדי להועיל למבקש.
אין לי צורך לקבוע אם אכן יצאה שגגה מלפני בית-המשפט המחוזי, שכן אפילו נפלה שגגה אין בה - בנסיבות הענין - כדי להצדיק מתן רשות ערעור, אף לא קיומו של דיון בבקשה. אכן, אין בה באותה שגגה לכאורה כדי לפגוע בזכויותיו של המבקש משנמצא כי כוונתו הייתה לשלול נכסים מן הלישכה בשלילת קבע.
10. העתירה נדחית. המבקש יחל לרצות את מאסרו ביום 2.5.2005.