מיהו ה"נהג המתאבד"

מבוא :

1.         על פי סעיף 7(1) לחוק הפלת"ד, נפגע אשר גרם לתאונה במתכוון, אינו זכאי לפיצוי לפי חוק זה.

2.         המינוח "כוונה", לצרכי סעיף 7,  זכה בפסיקה לפרשנות מצומצמת, בנסיון לתחום גבולות ברורים בין התנהגות רשלנית ופזיזה  שגרמה לתאונה, שאינה שוללות זכאות, מול כוונה מודעת להשתמש ברכב לפגיעה עצמית.

3.         כדי להוכיח " כוונה", אין, כאמור, די בהוכחת התנהגות שאדם סביר היה  צופה  כי תגרום לפגיעה עצמית.

4.         כך, למשל,  נדחתה טענת המבטחת כי אדם שנהג תחת השפעת משקאות אלכוהוליים, אף שידע שהדבר מגביר את תופעות הלוואי של הסוכרת ממנה סבל, יחשב כמי שגרם לתאונה במתכוון (ת"א 41/93 קנאוות נ' הסנה ואח' לא פורסם).

5.         מכאן, שכדי להוכיח "כוונה", יש צורך בהחלטה מודעת, של הנפגע או המנוח, לעשות שימוש ברכב, בנסיון לשים קץ לחייו.

6.         אולם, הוכחת "כוונה", במצב בו אדם שרוי במצוקה נפשית קשה, כתוצאה ממחלת נפש או על רקע סערת רגשות, טומנת בחובה קשיים רבים ובפרט, כאשר הנפגע טוען:  "רציתי אך לא התכוונתי".

7.         מאמר זה ידון בדרישת הפסיקה,  בכל הקשור לנטל ומידת הראיות הנדרשות, להוכחת "כוונה" לנזק עצמי.

נטל הראיה:

1.         נטל הראיה להוכחת סעיף 7,  מוטל על הטוען לתחולתו.

2.         לאחר שהוכיח התובע כי אירוע התאונה נופל במסגרת סעיף 1 לחוק, על הנתבע לשכנע את בית המשפט, כי  התובע "התכוון" לתאונה,   כדי לשלול ממנו את הפיצוי.

3.         ד"ר גולדשטיין בספרו "ביטוח נפגעי תאונות דרכים",  הציע כי נטל הראיה  על הנתבעים  במקרים אלה,  צריך להקבע על פי הדין הפלילי.

4.         דעה  זו לא אומצה בפסיקה, אולם  בת"א 146/91 ויצמן נ' ויצמן  , הציע  כב' השופט אריאל לקבוע  נטל  הוכחה גבוה יותר  מזה הדרוש במשפט אזרחי, מעין "רמת ביניים",  בין משפט אזרחי לפלילי, בדומה לרמה הנדרשת להוכחת "הסתכנות מרצון":

"דרושה הוכחה שהיא מעין רמה שלישית" רמה  שבין הדרישה במשפט האזרחי לבין הדרישה במשפט הפלילי, כשבאים לטעון כי אדם רצה לגרום לתאונה ולנזק עצמי" (עמ' 491).

5.         כב' השופט יצחק כהן, בת"א 477/96  לידאוי נ' הפניקס, (צלטנר עמ' 7091   - להלן – פ"ד לידאוי),    הלך בגישת  כב' השופט אריאל  והשתמש במינוח,   "נטל ראיה מוגבר":

"כדי שהנתבעת תעמוד בנטל טענתה למעשה התאבדות, היה עליה לעמוד בנטל ראיה מוגבר.  אין עסקינן בהטיית כף כדי 51% ותו לא" (עמ' 7107).

6.         גם בת.א. 630/97,  ג'וני בנא נ' אררט ואח' (צלטנר, עמ' 7588,  להלן : פ"ד ג'וני בנא), קבע בית המשפט המחוזי,  כי על הנתבעת  "נטל ראיה מוגבר".

7.         כב' השופט בן דוד קבע   כי הנתבעת עמדה בנטל  הראיה המוגבר והתביעה נדחתה.

8.         בערעור שהוגש לבית המשפט העליון (ע"א 1342/99) נבחנו הראיות, דוקא על פי נטל הראיה המקובל במשפט אזרחי ובכל זאת, התקבל הערעור:

"התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית המשפט המחוזי אינה מוכיחה כי המערער התכוון לגרום לתאונה ברמת ההוכחה הדרושה בשטח האזרחי, דהיינו בעודף הסתברות" (עמ' 3 לפ"ד).

9.         כלומר, בעוד השופט המחוזי  הטיל על הנתבעת "נטל ראיה מוגבר" וקבע כי עמדה בו,   בית המשפט העליון "הקל", מחד גיסא, על הנתבעת במידת הראיות הנדרשות, אך,  מאידך גיסא, קבע,  כי לא  הרימה את  נטל הראיה המקובל.

10.        בית המשפט העליון בענין גוני בנא,   לא קבע מסמרות בסוגית  נטל הראיה  ולא התקיים דיון   בשאלת הצורך ב"נטל  ראיה מוגבר".

11.        בערעור שהוגש על פ"ד לידאוי, (ע"א 2976/00 לידאוי נ' הפניקס- לא פורסם), נידון ונדחה   הנסיון להטיל על הנתבע "נטל ראיה מוגבר":

"בית המשפט המחוזי סבר כי על המערערת הטוענת שהמנוח שם קץ לחייו, מוטל נטל ראיה מוגבר.  המערערת משיגה על קביעה זו.

לטענתה, אין מוטל עליה נטל הוכחה מוגבר, כי אין נטל הוכחה רגיל במשפט אזרחי, לאמור – הוכחה על פי מאזן ההסתברות.

סבורני כי הדין, בענין זה, עם המערערת" (סעיף 5 לפ"ד).

12.        נטל ההוכחה  המוטל על הנתבעת לא חורג, איפוא,  מנטל הראיה המקובל במשפט אזרחי.

13.        אולם בכך לא תם הדיון בנטל הראיה, שכן במספר תביעות, בהן לא היתה מחלוקת כי המנוח "רצה" בתאונה, נטען כי בשל מצבו הנפשי של הנפגע לא ניתן  היה  לייחס למעשהו את מרכיב  ה"כוונה" (ת"א 1427/87 עזבון המנוח צייכנר נ' מ"י פ).

14.        בת.א. 209/90 עזבון המנוח עמרם מנשה נ' קופרמן  (צלטנר 250, לה), קבע כב' השופט ברלינר כי  על הטוען להעדר כושר שיפוטי בעת האירוע, נטל הראיה.

כלומר, בעוד הוכחת "הכוונה" מוטלת על המבטחת, חוזר הנטל לנפגע להראות כי  העדר כושר שיפוט  עקב נטילת תרופות , לדוגמא,  שלל את  היכולת "להתכוון".

ברי, כי מדובר בגבול דק מאד, שכן הוכחת "כוונה" המוטלת על המבטחת, מחייבת הוכחת מצבו הנפשי של הנפגע.

בפ"ד לידאוי ובנא   לא הועלה  לדיון  הקשר בין מצב נפשי של הנפגע ל"כוונה" ועל כן, לא נדונה  שאלת נטל הראיה,  בנסיבות אלה.

הגדרת "כוונה" לצרכי סעיף 7 – "הלכת בנא"

1.         כב' השופטת דורנר בפ"ד  גוני בנא, קבעה את ההלכה,  כשהגדירה כוונת התאבדות כדלקמן:

"כוונה של ממש העולה כדי מזימה ישירה ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה" (עמ' 3 לפ"ד).

2.         גם פ"ד לידאוי, בעקבות פ"ד ג'וני בנא, העביר את כובד המשקל מנטל הראיה, להגדרה המצומצמת שיש לתת למינוח "כוונה", לצורך תחולת סעיף 7.

3.         בפ"ד גוני בנא   ארעה התאונה,  כאשר התובע נסע בגפו וסטה בפתאומיות,  ללא סיבה נראית לעין,  ממסלול נסיעתו ולא נמצאו כל סימני בלימה על הכביש.

4.         כמו כן,  הוכח כי לתובע עבר פסיכיאטרי ותקופות של התמכרות לסמים ואלכוהול, עובר לתאונה.

5.         בית המשפט  המחוזי לא קבל את הסברו  של התובע, כי  לא זכורים לו פרטי התאונה והוכח כי לאחר התאונה,  עשה התובע מספר נסיונות לשים קץ לחייו.

6.         את החלטתו לקבל את טענת המבטחת,  נימק  כב' השופט בן דוד:

"הדין פוטר את הנתבעים מחבות אם הוכיחו כי עצם התאונה ארעה במתכוון ואין הם חייבים להוסיף ולהוכיח כי התובע בקש בהכרח לקפח את חייו ולמצוא ממש את מותו בתאונה. 

גם מי שספג נזקי גוף בתאונת דרכים שנגרמה על ידו במתכוון, כאשר כל שחפץ, מלכתחילה, בגרמו את התאונה היה   אם לגרום לנזק רכוש כגון חבלה למכונית או אף נזק גוף  מינורי (למשל כדי להביע זעקה כלשהיא או למשוך תשומת לב על רקע מצוקה אישית), גם הוא יהיה בגדר מי שגרם לתאונה במתכוון, מפסיד זכותו לפיצוים בגין נזקי הגוף שארעו לו באותה תאונה" (עמ' 7593).

7.         כב' השופט בן דוד הוסיף כי אין, לדעתו, צורך להוכיח "כוונות אובדניות" או שהתובע "בקש לאבד ממש את חייו", כדי להביא לתחולתו של סעיף 7.

8.         כאמור לעיל, לא קבל בית המשפט  העליון מבחן זה וכפי שכבר צוטט לעיל, הצר מאד את מבחן "הכוונה",  "לכוונה של ממש העולה כדי מזימה ישירה להתאבד".

9.         כב' השופטת דורנר קבעה  כי לא די היה בנסיבותיה התמוהות של התאונה, נסיונות התאבדות לאחר התאונה, כדי להרים את נטל הראיה המקובל.

יישום "הלכת בנא"

1.         גם בפ"ד לידאוי, נגרמה התאונה עקב סטיה פתאומית ובלתי מוסברת של הרכב, מבלי שנמצאו  במסלול הסטייה סימני בלימה.

2.         הובאו ראיות  כי המנוח בפ"ד לידאוי,   נקלע לחובות עובר לתאונה, שינה מוטבים בפוליסת ביטוח חיים וערך, לכאורה, טקס "כוונה להפרד מהחיים".

3.         בית המשפט המחוזי קבע כי אין די בספיקות  שזרעה המבטחת, כדי לעמוד בנטל הראיה המוגבר.

4.         כאמור לעיל, ביטל כב'  השופט ריבלין את דרישת נטל  הראיה המוגבר, אך הותיר את פ"ד על כנו, גם על פי  נטל הראיות המקובל במשפט אזרחי.

5.         בת"א 1341/99 בבושקין אדוארד נ' הכשרת היישוב (לא פורסם),  שנידון  לאחר פ"ד גוני בנא, קבע אמנם כב' השופט גריל כי התובע היה מיואש בעקבות מריבה קשה עם אשתו, אך התאונה עצמה לא נגרמה אגב מעשה מכוון להתרחשות התאונה,  על פי ההגדרה שבפ"ד בנא, אלא עקב נהיגה פזיזה,  על רקע הרגשת יאוש.

6.         כב' השופט גריל בחן את עובדות המקרה, על פי נטל הראיות המקובל במשפט אזרחי ודחה, כאמור,  את טענת המבטחת.

7.         בפ"ד ויצמן, שנידון לפני פ"ד גוני   בנא, נכנסה אשה לתא המטען של רכב בעלה, בלא ידיעתו, כדי לבלוש אחר מעשי בעלה.

לאחר שנתפס הבעל בקלקלתו התפתח ויכוח קולני  ובעקבותיו,  קפצה האשה הנבגדת מתוך הרכב  הנוסע וגרמה לפציעתה עצמית.

8.         כב' השופט אריאל קבע כי לפי מאזן ההסתברות הרגיל, הקיים במשפט אזרחי, המסקנה כי מדובר בנפילה לא מכוונת,  אינה המסקנה הסבירה ביותר במאזן ההסתברות.

9.         במסלול האפשרות שהועלו לענין נסיבות הקפיצה, העדיף כב' השופט אריאל את האפשרות הבאה:

"האפשרות השניה נראית לי סבירה ביותר, והיא, שהתובעת החליטה להפסיק את החרפות והקללות ההדדיות שבינה ובין בעלה ולא להוסיף לנסוע איתו לביתם, לנתק מגע, בשלב זה, עם הנתבע ולא להוסיף לנסוע בטנדר תוך כדי ניהול הריב עם בעלה" (עמ'  490-491 לפ"ד).

10.        משקבע בבית המשפט  כי לא הוכח רצון לנזק עצמי (גם לא על פי הנטל המקובל), ברי,  כי גם אם היו נבחנות עובדות המקרה,  על פי  הלכת בנא,  היתה נדחית טענת המבטחת.

11.        העובדה כי הוכח שהתובעת קפצה מהרכב בעת שהיה בנסיעה איטית, תרמה לקביעה כי מדובר בהתנהגות רשלנית ולא בכוונת התאבדות.

מה  בין  כושר שיפוט  לקוי ל"כוונה".

1.         בת"א 1427/87, עזבון המנוח צייכנר נ' מ"י,  שנידון לפני פ"ד בנא, התקבלה טענת המבטחת, לפיה, חל בנסיבות הענין החריג, המופיע בסעיף 7 לחוק.

2.         המנוח נדרס למוות ע"י רכבת,  כשלא היתה מחלוקת בדבר רצונו של המנוח לשים קץ לחייו.

3.         התובעים טענו כי  המנוח היה תחת השפעת כדורים בשל מצבו הנפשי ועל כן,  לא ניתן לייחס לרצונו למות,   "כוונה",  לצרכי סעיף 7.

4.         כב' השופט אריאל קבע,  כי לא הוכח,  שהתרופה אותה נטל המנוח, השפיעה על שיקול דעתו וקבל את טענת המבטחת:

"אין ספק שהמנוח היה שרוי במצוקה וחש מועקה, אולם הדבר לא פגע עד כדי שלילת יכולתו להבין את מעשיו" (עמ' 96 לפ"ד).

5.         כב' השופט אריאל בפ"ד צייכנר,  לא  נתן מענה לשאלה,  מהו הדין, לו היתה מתקבלת הטענה כי התרופה שנטל המנוח השפיעה על שיקול דעתו.

6.         אולם,  בפ"ד ויצמן, הביע כב' השופט אריאל את דעתו, אגב אורחא:

"מובן, איפוא, שאם הנפגע היה בעת התאונה חסר יכולת לשקול את מעשיו להבין את אשר הוא עושה, לא תשלל ממנו זכותו לפיצויים על פי החוק" (עמ' 94 לפ"ד).

7.         בספרו של כב' השופט אנגלרד, כפי שצוטט ע"י כב' השופט ברלינר,  בת"א 209/90, עמרם מנשה נ' קופרמן (צלטנר, 250,  לה 49) הביע עמדה דומה:

"לפי דעתו של פרופ' אנגלרד, יש לנקוט גישה מקילה עם נפגע לקוי בנפשו, הגורם לתאונה במתכוון,  (שם, עמ' 152).  "נוכח המגמה העונשית של ההגבלה, יש להכיר בזכאותו של אדם הנעדר כושר שפיטה ממחלת נפש… המטרה העונשית של שלילת הזכאות אינה במקומה" אומר המחבר, "כאשר הנפגע פעל שעה שכושר שיפוטו היה לקוי כתוצאה מהמחלה.  אדם כזה לא פעל "במתכוון" במובן החוק" (עמ' 250, לו לפ"ד).

8.         גישה זו   לא התקבלה ע"י כב' השופט ברלינר בפ"ד עמרם מנשה":

"לי נראה, כי אם נקבל עמדה זו, נגלוש שוב לאותן אבחנות דקות ודקיקות, היפות לפק' הנזיקין, המרחיקות אותנו מקרקע המציאות, מהן רצינו להתרחק שעה שאנו מנסים לפרש את חוק הפיצויים" (עמ' 250, לו לפ"ד).

9.         גם בפ"ד עמרם מנשה", נהרג המנוח לאחר שנדרס ע"י רכבת. 

10.        הראיות הצביעו על  אדם שעקב מצב נפשי קשה ולאחר נסיונות קודמים בעבר, החליט לשים קץ  לחייו.

11.        בהחלטתו לקבל את טענת המבטחת,   נימק כב' השופט ברלינר:

"מכל מקום, סבור אני, כי יש להבדיל בין כושר לקוי, המתיר בצידו כושר שפיטה מספיק ויכולת, אף מוגבלת, של שליטה עצמית, המאפשרים החלטה של הנפגע להתאבד, אף אם חולה הוא, לבין העדר בסיסי של כושר שפיטה, שליטה או רצייה, עקב מחלת נפש או מסבה אחרת" (עמ' 250, לו  לפ"ד).

12.        בעוד שבפ"ד צייכנר נטען כי התרופות שנטל המנוח השפיעו על שיקול דעתו, נטען בפ"ד עמרם מנשה, כי דוקא משום שהמנוח הפסיק ליטול תרופות, סמוך לפני האירוע, נפגם שיקול דעתו… ללמדנו, עד כמה בעייתי מבחן "הכוונה".

13.        קיים, איפוא, ספק אם "כושר לקוי המתיר בצידו כושר שפיטה מספיק ליכולת מוגבלת של שליטה עצמית",  יכול  עדיין לעלות בקנה אחד,  עם כוונה ל"מזימה של ממש", על פי הלכת "בנא.

14.        כנגד עמדה זו, ניתן לטעון כי  קלוש מאד הסיכוי שימצא אדם שהחליט לשים קץ לחייו, מבלי שאבד, במדה כזו, או אחרת, את כושר השיפוט.

15.        כמעט בכל מצב, יוכל הנפגע  לטעון, כי מצבו הנפשי הקשה פגע בכושר השיפוט  לקבל החלטה מודעת.

16.        זה רק סביר כי אדם שעשה נסיון שלא צלח,  לשים קץ לחייו וכעת בחר שוב בחיים, יטען כי מצבו הנפשי אז, פגע ביכולתו לקבל החלטה,  שיש בה מרכיב של "מזימה של ממש".

17.        חברות הביטוח בודאי לא התכוונו להרחיב תחולתן של פוליסות ביטוח,  לשימוש ברכב לצורך פגיעה עצמית ובכל זאת, כמעט בכל תיק, יאלצו לבחון את מצבו הנפשי של הנפגע בעת האירוע.

18.        מדובר, איפוא, במבחן סוביקטיבי קשה במיוחד ובתביעה בה יטען הנפגע לכושר שיפוט  לקוי,  יאלצו בתי המשפט  להגיע להכרעה אבסורדית, באם נסיבות הנפגע "הצדיקו" החלטה "מכוונת" להתאבד.

19.        בפ"ד עמרם מנשה, כב' השופט ברלינר התמודד עם הקושי הקיים בקשר בין מצבו הנפשי של הנפגע והיכולת "להתכוון" במחלת נפש, בעת קבלת ההחלטה וקבע את המבחן הבא:

"חולה המתאבד אך אינו מבין ואינו יודע כי הוא מתאבד אפשר לומר עליו כי אין לו כוונת התאבדות…" (עמ' 250, לו).

"אינני סבור שיש לקבוע כל כי מתאבד חולה נפש בתור שכזה, אינו יכול ליצור כוונה" (עמ' 250  לו (1).

20.        פ"ד עמרם מנשה,   נידון לפני פ"ד גוני בנא  ועל כן, יש להמתין למקרה המתאים, כדי שתבחן ההתאמה בין מבחן  זה,  להלכת בנא.

סיכום

1.         הנסיון להטיל על המבטחת נטל ראיה מוגבר,  נדחה בפ"ד לידאוי.

"הסתכנות מרצון",  דוגמת התובע בפ"ד קנאוות, לא תוציא את הנפגע מגדר הזכאות לפיצויים.

2.         פ"ד גוני בנא ולידאוי הותירו הגדרה מצומצמת למדי  למינוח "כוונה",  כך שרק הוכחות מוצקות על  כוונה מודעת של ממש, תובלנה להוצאת התאונה,  מתחולת חוק הפלת"ד. 

3.         אין עדיין הלכה פסוקה  האם ניתן לייחס "כוונה של ממש", לאדם שבעת האירוע היה  במצב נפשי קשה, שלא איפשר לו קבלת החלטה מודעת והשאלה האם "כוונה" היא פונקציה של מצבו הנפשי של הנפגע, נותרה בעינה פתוחה.

פסקי דין שאוזכרו במאמר:

ת"א 41/93 קנאוות נ' הסנה ואח' לא פורסם

ע"א 2976/00 לידאוי נ' הפניקס- לא פורסם

*           עו"ד רון וורמברנד  עוסק בתחום הנזיקין ורשלנות רפואית.

**         כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.