כללי
1. פלוני הודה שביצע מעשים, אשר מהווים עבירה: לדעת המדינה, עבירה מסוימת, ולדעת הנאשם, עבירה אחרת, פחותה בחומרתה.
האם יש הצדקה להרשעה, ואם כן, באיזו עבירה, או שניתן להסתפק בקביעה כי פלוני עשה מעשה שאסור על פי חוק, ללא הרשעתו?
האם יש מקום לשקול את הנזק העתיד להיגרם לאותו אדם עקב הרשעתו (העדר יכולת להתקבל כמועמד לתפקיד דיין בבית דין דתי, וממילא, לא יוכל אותו פלוני לכהן כדיין), ובשל כך, האם ניתן להסתפק בקביעת ביצוע המעשה האסור, ללא הרשעה?
האם במסגרת השיקולים לבחור בין החלופות השונות של הרשעה או אי הרשעה, יש לתת משקל, ואם כן, איזה משקל, לעובדה כי המתלוננת התפייסה עם הנאשם, במהלך הדיון בפני בית המשפט, כאשר הנאשם התנצל, הבטיח לפצות את המתלוננת, והיא הודיעה - בפני בית המשפט - שהיא סולחת לנאשם?
מהי המשמעות, אם יש כזו בכלל, להודעת ב"כ המאשימה, כשבועיים לאחר ההתפייסות, כי המתלוננת אמרה לב"כ המאשימה, כי היא, המתלוננת, לא עשתה את ההתפייסות בלב שלם, וזאת לעומת הרושם שקיבל בית המשפט, והאמור בפרוטוקול, אשר משקף התפייסות מלאה וכנה?
2. שאלות אלה עומדות במרכזו של פסק דין זה.
3. שלא כרגיל, אביא, תחילה, את תוצאת פסק הדין.
לאחר מכן, הצגת הדברים בצורה מסודרת, תתחיל בכך שאצטט את כתב האישום המקורי, אשר הוגש כנגד הנאשם.
בפרקים הבאים, אתאר את ההליכים בתיק.
במסגרת זו, אביא את שלבי הדיונים השונים, וכן אתייחס, בפרק נפרד, לתוכנו של תסקיר שירות המבחן, בשלושת הנושאים בהם הוא עוסק: הרקע של הנאשם ומשפחתו; עמדת הנאשם ביחס לעבירה; המלצת שירות המבחן.
במהלך תיאור הדיונים בפניי, אייחד, דיון מפורט, לאשר ארע בישיבת בית המשפט מיום 12.7.07, ובמיוחד לדינאמיקה שבין הנאשם לבין המתלוננת, באולם בית המשפט, אשר הביאה להתפייסות ולהתנצלות של הנאשם, שהתקבלו על ידי המתלוננת, שהודיעה כי היא סולחת לנאשם, על אשר עשה לה.
אציג, בתמצית, את טענות הצדדים, הן לעניין ההרשעה או אי ההרשעה, והן לעניין סעיפי העבירה שיש לייחס לנאשם.
לאחר זאת, בפרק הדיון, אביע את עמדתי ביחס למעשים שאותם ביצע הנאשם, על פי הודאתו, ואיזו עבירה או עבירות הם מהווים על פי החוק. כמו כן, אתייחס לכך שהמעשים הללו אסורים, ואסביר את חומרתם ואת המשמעות החברתית של ביצועם. אחת מאמות המידה לבחינת היחס של בתי המשפט לעבירה זו, הוא רמת הענישה, ולכך אקדיש פרק, שבו אביא מספר דוגמאות של הענישה בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה.
בפרק שלאחר מכן, אבדוק את יחס פסיקת בית המשפט העליון, להרשעה או אי הרשעה, וזאת תוך ניתוח התקדים בפרשת
כתב. על בסיס זאת, אביא מספר דוגמאות מן הפסיקה, לאי הרשעה, בפרק העוקב.
הנושא המרכזי, שעמד במוקד טענות הצדדים, הוא זה: הנזק העתידי העלול להיגרם לנאשם עקב הרשעתו, ובמיוחד, התוצאה הסופית, אשר לפיה לא יוכל לכהן כדיין בבית דין רבני, בעוד שעל פי החומר שבפניי, הקדיש ומקדיש הנאשם - לצורך מטרה זו - שנים רבות של לימוד והכנה. כדי להבין את החשש של הנאשם, אסביר את דרכי מינוי הדיינים לבית הדין הרבני במדינת ישראל, ולאור זאת, יובן האם מדובר בחשש משמעותי, אם לאו, וזאת כאשר הנאשם יורשע או רק ייקבע כי ביצע את המעשה האסור.
בהמשך, אציג את השיקולים התומכים באי הרשעה, כאשר מקום של כבוד הוא "השתחררותו" של הנאשם מן המעשה העברייני שביצע, שהיא, בעיניי, "דרישת סף". בהקשר זה, אביא את גישת המשפט העברי ומסורת ישראל, שביטוייה הבולט הוא ב"הלכות תשובה" לרמב"ם. לכך יש חשיבות רבה במדינת ישראל, שערכיה הם ערכי מדינה יהודית ודמוקרטית. על כן, לא יהיה זה מיותר, לפני הדיון במקורות המשפט העברי, להסביר מהו הבסיס המשפטי וההצדקה התרבותית-לאומית לשימוש במקורות אלה. כמו כן, אתאר את השקפת היהדות ביחס לתשובה, בכלל, כמבוא וכרקע לבדיקה פרטנית של דברי הרמב"ם בהלכות תשובה. הדיון במשפט העברי יהיה מפורט, ואף יכלול הצגת מקורות מן המשפט העברי, ציטוטם, והסבר לתוכנם, כולל: שאלות ותשובות שעסקו בסוגיות אלה.
אנסה לפתח מודל, לפיו אחד משיקוליו של בית המשפט להיענות לבקשה של נאשם ליתן החלטה של אי הרשעה, אף שהנאשם ביצע את המעשה האסור, הוא עמידתו של הנאשם באמות המידה שנקבעו בהלכות תשובה לרמב"ם. דבר זה נועד לבחון האם
באמת התחרט הנאשם חרטה שלמה ומלאה על כל מה שעשה, והאם בעקבות זאת ראוי כי רשויות המדינה, וביניהן בית המשפט, יתנו משקל לחרטה זו, עד כדי החלטה כי מעשיו אינם ראויים להרשעה, אלא די בקביעה כי הוא עשה את אותם מעשים אסורים.
על רקע כל אלה, אערוך - בפרק המסכם את פסק הדין - את המאזן של השיקולים בעד ונגד ההרשעה, ואכריע בעניין, וזאת על בסיס תסקירה של קצינת המבחן, מידת התאמת השיקולים שנימנו בפסיקה ויישומם על הפרשה שבפניי, והאם הנאשם עמד בתנאים שנקבעו בהלכות התשובה לרמב"ם, וכן אבדוק האם יש מקום להפעיל את הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק", בנסיבות תיק זה.