השופט א' א' לוי:
1. המערערים שלפנינו, דורון, עוזי ויעקב פרחי, הם אחים אשר הואשמו בכתב אישום אחד בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בגין פגיעות שפגעו במתלוננים, סופיה פנחסוב ובן זוגה סטניסלב דוידוב. זאת, על רקע ויכוח-רחוב שנתגלע בין דורון לבין המתלוננים. בכתב האישום נטען, כי ביום 11.11.05 שהו המתלוננים בבית אמה של המתלוננת (להלן: "רימה") בתל-אביב. משיצאו את הבית, הבחינו במשאית החוסמת את הכניסה לבית ובקשו מדורון, אשר טעו לחשוב כי הוא הנהג, להזיזה. דורון בתגובה, כך נטען, גידף את המתלוננים וזרק ארגז לעבר המתלונן. בסמוך לכך, הגיעו אל המקום עוזי ויעקב. דורון ועוזי יידו במתלונן לבנות בניין אשר פגעו בראשו וברגליו. בהמשך, הכו אותו יעקב ודורון ובעטו בו בכל חלקי גופו. בשלב זה, עזב עוזי את המקום ושב כאשר בידו סכין יפנית, באמצעותה דקר את המתלוננת בכף ידה. או אז, הצטרף עוזי לשני אחיו, בעט בראשו ובגופו של המתלונן, הטיח את ראשו בקרקע והצמיד לגופו את הסכין. רימה, ועדת ראייה נוספת שנכחה במקום האירוע (להלן: "נינה"), ניסו להרחיק את המערערים מהמתלונן, ובתגובה היכה עוזי את נינה בפניה. כתוצאה מן האירוע, סבלה המתלוננת מחתך של הגיד בידה ונזקקה לניתוח ולאשפוז; המתלונן סבל מחתך בקרקפת ושברים ברגלו; נינה סבלה משטף דם באוזן; ודורון נחתך בידו.
2. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' קרא) הרשיע את דורון ויעקב בביצוע בצוותא של העבירה שיוחסה להם. עוזי זוכה מעבירה זו, והורשע תחת זאת בעבירה של תקיפה סתם לפי סעיפים 379 ו-382(א) לחוק העונשין, בגין מעשיו כלפי המתלונן. בנוסף הורשע עוזי בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפה סתם לפי סעיפים 333, 335(1) ו-379 לחוק העונשין, בגין מעשיו כלפי המתלוננת וכלפי נינה. עבירות אחרונות אלו לא יוחסו לו בכתב האישום, אך בית-המשפט הרשיעו בהן על-פי סמכותו שמכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בעקבות הרשעתם נגזר לדורון ולעוזי מאסר בן 36 חודשים לכל אחד, מתוכם 20 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. ליעקב נגזר מאסר בן 24 חודשים, מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל. עוד חויבו דורון, עוזי ויעקב לשלם למתלוננים פיצוי בסך כולל של 16,000. ש"ח ועוזי חויב בנוסף בתשלום פיצוי בסך 1,500 ש"ח לנינה.
מכאן הערעור שבפנינו, אשר נסב על הכרעת-הדין, ולחלופין על גזר-הדין. נפנה, בראשית הדברים, לתיאור התשתית העובדתית והמשפטית כפי שנקבעה בידי בית משפט קמא.
פסק-דינו של בית-משפט קמא
3. עצם התרחשותו של ויכוח בין המתלוננים לבין דורון על רקע חניית המשאית, אשר התפתח לאירוע אלים במהלכו נפצעו המתלוננים, נינה ודורון, לא היה שנוי במחלוקת. המחלוקת התמצתה בשאלה מי היה הצד התוקף ומי המותקף. לאחר שבחן את מכלול הראיות, קבע בית- משפט קמא כי גרסתם של המתלוננים, לפיה הותקפו בידי המערערים, מהימנה עליו, בניגוד לגרסת המערערים אשר נמצאה זרועת סתירות. את קביעתו זו נימק בית-המשפט המחוזי תוך שהוא מחלק את האירוע למספר מקטעים:
1) השלכת ארגז - דורון הודה בהשלכת ארגז אל עבר המתלונן, שנפצע עקב כך במצחו.
2) השלכת לבנה אל עבר המתלונן - לאחר שהוצלבו עדויות המתלוננים ועדי הראייה שנכחו במקום, נקבע כי יעקב הגיע למקום האירוע בסמוך לאחר שהושלך הארגז, נכח במקום בעת השלכת הלבנה אך לא היה שותף להשלכתה. על-סמך עדותו של המתלונן, שתיאר בפירוט את מראה הלבנה, את אופן השלכתה ואת המרחק ממנו הושלכה, נקבע כי דורון הוא שפגע בחזהו וברגלו של המתלונן באמצעות הלבנה. לאחר פגיעה זו הופל המתלונן על המדרכה. רק בשלב זה הצטרף עוזי.
3) הכאת המתלונן ופציעת המתלוננת - נקבע, כי עוזי הוא אשר הביא את הסכין למקום האירוע, נופף בה לעברה של המתלוננת, אשר ניסתה להדוף אותו ונפצעה כתוצאה מכך בכף ידה. בהמשך, הצטרף עוזי לדורון ויעקב, ושלושתם הכו את המתלונן ובעטו בו בכל חלקי גופו בעודו שוכב על המדרכה.
4) פציעתה של נינה - המערערים טענו, כי במסגרת ניסיונם להגן על עצמם, דחף עוזי "שתי נשים מבוגרות" שהיו במקום עת שניסה להפריד בין יעקב לבין המתלונן, וכך נפצעה נינה. טענותיו נדחו, הואיל ובשלב זה של האירוע היה המתלונן פצוע ומרותק לקרקע. נקבע כי נינה, אשר ניסתה להפריד בין המערערים ובין המתלונן, הוכתה על-ידי עוזי בפניה.
5) פציעתו של דורון - גרסתם של המערערים, לפיה המתלונן שלף סכין יפנית מתוך ארגז כלים במכוניתו במהלך הויכוח ביניהם, רדף אחרי דורון וחתך אותו בכף ידו באמצעות הסכין, נמצאה נעדרת עקביות ובלתי מהימנה. נקבע, כי גרסאותיהם המאוחרות של יעקב ודורון ביחס לפציעה הוסיפו פרטים רבים על הודעותיהם במשטרה, ולא ניתן הסבר המצדיק את הפער שבין גרסאות אלו. עוד נקבע, כי גרסאותיהם נסתרו בעדותו של עד ראייה (להלן: "גרשון"), לפיה דורון נפצע שעה שאחז בלהב הסכין תוך שניסה להוציאה מידיו של עוזי. נמצא כי גרסאותיהם אף אינן מתיישבות עם שורת ההיגיון, שכן על-פי הודעתו של דורון במשטרה, יעקב הספיק לחבוש את ידו שנחתכה מיד עם הגיעו למקום, היינו בטרם הושלכה הלבנה, כאשר בשלב זה לא ניסה כלל המתלונן לפגוע בשניים. מה צורך היה להם, אפוא, להשתלט עליו לאחר מכן, להפילו אל הרצפה ולהכותו.
4. לאור כל זאת, קבע בית-משפט קמא כי המערערים הם שהתקיפו את המתלוננים, דורון תחילה, כשיעקב הצטרף אליו לאחר השלכת הארגז ועוזי הצטרף בסמוך לאחר מכן. כן נקבע, כי עוזי הוא שהביא למקום את הסכין והשתמש בה כלפי המתלוננת. חיזוק לקביעותיו אלו נמצא לבית-המשפט המחוזי בעובדה שהמתלוננת היא שהזעיקה את המשטרה למקום האירוע, עובדה שאינה מתיישבת עם הטענה כי היא ובן זוגה פתחו בתגרה. עוד נקבע, כי אין בסיס לטענה לפיה עדי התביעה תיאמו את גרסאותיהם כדי להפליל את המערערים, הואיל והעדויות שנשמעו היו שונות זו מזו במספר פרטים. סתירות אלו יוחסו למועדים השונים בהם הגיעו העדים למקום האירוע, לזוויות הצפייה השונות ולטעינות הרגשית של אירוע ממין זה.
על בסיס ממצאי העובדה נקבע, כי חומרת פציעותיו של המתלונן מקימה את היסוד העובדתי הנדרש להרשעתם של דורון ויעקב בביצוע בצוותא של עבירת חבלה בכוונה מחמירה בגין מעשיהם כלפיו. היסוד הנפשי נלמד מהתנהגותם הקשה, באשר המשיכו להכות את המתלונן ולבעוט בו לאחר שהופל זב דם על הארץ כתוצאה מפגיעת הארגז והלבנה, על אף שלא נשקפה להם סכנה ממנו. לעוזי, אשר הגיע למקום האירוע לאחר שנזרקה הלבנה ונטל חלק בהכאתו של המתלונן השרוי על הארץ, לא יוחסה אותה כוונה מחמירה, ולפיכך הורשע בעבירה של תקיפה סתם. באשר להרשעתו של עוזי בגין מעשיו כלפי המתלוננת וכלפי נינה נקבע, כי גם אם המתלוננת נדקרה שעה שניסתה להדוף את עוזי, הרי שהתחמשותו בסכין מלמדת על יצירת סיכון ממשי של גרם חבלה חמורה, סיכון אשר התממש, מתוך קלות דעת לכל הפחות. כן נקבע, כי עוזי היכה את נינה בפניה, כאשר מודעותו נגזרה מחזקת המודעות הכללית.
בגוזרו את דינם של המערערים, קבע בית משפט קמא כי חלקו של יעקב במעשה האלימות קטן משל אחיו, וכי יש לייחס חומרה יתרה למעשיהם של דורון ועוזי, נוכח עברו הפלילי של דורון ואחריותו להסלמת האירוע, וכן נוכח התחמשותו של עוזי בסכין. לפיכך גזר לדורון ולעוזי עונשי מאסר ממושכים יותר.
נימוקי הערעור
5. המערערים אינם משלימים עם ממצאי-עובדה אלה, ועם ממצאי המהימנות אשר הובילו לגיבושם. בין היתר הם טוענים, כי היה על בית-משפט קמא להעדיף את גרסתם באשר למהלך האירוע, הואיל וההודעות שמסרו עלו בקנה אחד זו עם זו, בעוד שעדי התביעה הציגו גרסאות סותרות ובלתי עקביות אשר לא נתמכו בראיות. בכך כיוונו המערערים בעיקר למה שהן, לטענתם, עדויותיהם המבולבלות של המתלוננת, של רימה ושל גרשון, באשר להשלכת הלבנה ולהופעת הסכין בזירת האירוע. המערערים חוזרים על גרסתם, לפיה המתלונן הוא שתקף את דורון באמצעות סכין יפנית כאשר עוזי ויעקב נחלצים להגנתו. לטענתם, גרסה זו לא נבדקה די צורכה בידי המשטרה, ובתוך כך לא נבדקו טביעות אצבעות על הסכין ולא אותרו עדי ראייה אובייקטיביים.
ביחס להרשעתם של דורון ויעקב נטען, כי בנסיבות האירוע לא ניתן היה ליחס להם כוונה לחבול במתלונן חבלה חמורה, שכן הם פעלו מתוך הגנה עצמית אל מול המתלונן החמוש בסכין, ובפרט הואיל ונקבע כי יעקב לא היה שותף להשלכת הלבנה. כמו כן נטען כי לא ניתן היה להרשיעם כמבצעים בצוותא, הואיל ומעשיהם במהלך האירוע לא תוכננו מראש, ומדובר היה בהתנהגות ספונטאנית ואינדיבידואלית.
ביחס להרשעתו של עוזי נטען, כי הוא הורשע בעבירות שלא נזכרו בכתב האישום מבלי שניתנה לו הזדמנות להתגונן כראוי, ומבלי שהוכח היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בכל אחת מן העבירות, הואיל והמתלוננת, על-פי גרסתה, הושיטה ידה לסכין ופצעה את עצמה, ונינה נפצעה מבלי דעת, עת ניסתה להפריד בין הנצים.
לחלופין, נטען כי בית משפט קמא החמיר עם המערערים יתר על המידה, כאשר לא נתן משקל ראוי לנסיבותיהם האישיות הקשות, ובכלל זה לכך שנאלצו לשאת בכלכלת אימם כבר מגיל צעיר ולעברם הפלילי שאינו מכביד.