פסק-דין בתיק ת"א 3236-09

מבוא

1.                    התובע, יליד 1944, עלה לישראל מעירק בגיל 7 ובחלוף כחצי שנה הוקרן, כרבים אחרים, לצורך טיפול במחלת הגזזת. בשנת 1996 אובחן במוחו של התובע גידול ממאיר. הוא נותח והגידול הוסר ביום 27.8.1996. לאחר מכן עבר התובע טיפולים שונים. לימים התפתחו אצל התובע גידולים נוספים.

2.                    הנתבעת אינה חולקת על מתן ההקרנות ועל כך שאלה הסבו לתובע את הגידול. התובע הוכר כמי שזכאי לפיצוי לפי החוק לפיצוי נפגעי הגזזת, תשנ"ד - 1994, ונקבעו לו אחוזי נכות.  התביעה שלפני היא אחת מתוך עשרות תביעות שעניינן הטענה כי המדינה הפרה את החובה ליידע את מי שהוקרן בילדותו על הסיכון לו הוא חשוף בשל ההקרנה וכי לתובע נגרמו נזקים בשל הפרת חובת היידוע.

3.                    עילת תביעה זו נדונה הוכרה בפסק דין שניתן על ידי בית משפט זה בפרשת סימה ראובן (ע"א (י"ם) 6347/05 ראובן סימה נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (12.1.2006)), ואשר בקשת רשות ערעור שהוגשה לגביו נדחתה על ידי בית המשפט העליון (רע"א 5500/09 מדינת ישראל נ' סימה ראובן (5.7.2010) (להלן: " סימה ראובן"). בהחלטה ובפסקי דין שניתנו על ידי לפני מספר חודשים (ת.א. 3333/09 אסתר מורלי נ' מדינת ישראל, ת.א. 8019/06 גבריאל פישר נ' מדינת ישראל ו- ת.א. 8021/06 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל (18.8.2013) (להלן: "ההחלטה" או פסקי הדין בעניין פישר, מולהי ומורלי"), שיש לראותם כחלק בלתי נפרד מפסק דין זה -  נקבע כי המדינה הפרה את חובת היידוע שהוטלה עליה והיא חבה בגין הנזקים שנגרמו בשל הפרת החובה. עוד נקבע, תוך הסתייגות, כי בשל קיומו של נזק ראייתי, הנטל להוכיח היעדרו של קשר סיבתי עובדתי מוטל על המדינה.

4.                    זו נקודת המוצא גם לדיון שלפני בהליך זה, אף שהמדינה ואף התובע ביקשו, כל אחד מטעמיו, להביא לשינוי העמדה שניתנה בהחלטה ובפסקי הדין בעניין מורלי, פישר ומולהי. מאחר והגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה בהליך זה מסיבות אחרות - איני נדרש לעתירות הצדדים לשינוי ההחלטה  בעניין פישר, מולהי ומורלי.

5.                    התביעה שלפני שונה משלוש התביעות האחרות בעניינם של פישר, מולהי ומורלי - כפי שאפרט להלן - שכן היא מצריכה דיון בשאלת ההתיישנות. עוד נלמד מחומר הראיות כי מקרה זה הוא חריג יחסית - שכן הובאה עדות, בין מתוך הרשומה הרפואית ובין מפי רופא המשפחה שיידע את התובע בזמן אמת - על המידע שנמסר לו בדבר הסיכון מפני ההקרנות כנגד מחלת הגזזת.

העובדות כפי שהן נלמדות מתצהיר התובע ומהרשומה הרפואית

6.                    התובע כותב בתצהירו כי בילדותו קיבל, בהוראת המדינה, הקרנות נגד מחלת הגזזת. בשנת 1996 התגלה במוחו של התובע גידול ממאיר, כאשר כחודש לפני הגילוי הופיעו אצלו טשטוש בעיניים וכאבי ראש. הוא פנה אל רופא שבדק אותו ומצא כי קיים לחץ על העיניים. הוא הופנה להמשך בירור בבית החולים שערי צדק, שם עבר בדיקת CT ובעקבות ממצאיה הופנה להמשך טיפול בבית החולים הדסה. בתאריך 27.8.1996 עבר כריתה של הגידול בראש ולאחר מכן עבר טיפול קרינתי במשך חודש וחצי - דבר שגרם לו לחולשה, הקאות, טשטוש בעיניים ונשירת שיער. שנתיים לאחר הניתוח טופל בתרופות אנטי אפילפטיות.

7.                    בשנת 2010 עבר התובע ניתוח בכתף לאחר שקיבל מכת חשמל ביד השמאלית. בבדיקה שנערכה אגב הטיפול בו נמצא כי יש לו גידול נוסף. עוד התגלו אצל התובע גידולים נוספים בריאות בשנת 2011.

8.                    בתצהיר, שנוסחו בהקשר זה זהה לתצהירים שהוגשו בשם תובעים אחרים, טוען התובע כי רק בסמוך להגשת התביעה בשנת 2009 נודע לו על כך שהמדינה ידעה על הקשר בין ההקרנות לבין הופעת הגידולים וזאת בעקבות מה ששמע בכלי התקשורת. הוא מוסיף וכותב כי אם היה יודע על כך שהוא משתייך לקבוצת סיכון בשל ההקרנות שקיבל בילדותו היה מבצע כל מעקב וכל בדיקה לפי הוראות הרופאים, לרבות בדיקות CT או MRI על חשבונו.

9.                    בחקירתו בבית המשפט ציין התובע כי זמן קצר לאחר עלייתו ארצה הוא נלקח עם אמו לטיפול הקרנות שבוצע בירושלים. הוא היה שם בגיל 7.5-8 כמעט שלושה חודשים והטיפול בוצע באכזריות. לדבריו שמו לו דבק חם על הראש, תלשו את שיערו, מרחו יוד ולאחר מכן הוקרן במנורה אדומה. בתקופת ילדותו קראו לו לאחר הטיפול קרח (עמ' 8).

10.                אשר לקשר שבין הטיפול שניתן לו באותו זמן לבין מחלת הגזזת, השיב התובע כי קישר בין הדברים "בתקופה שאח של דוד לוי ועמיר פרץ הוציאו את החוק של לתת לנפגעי הגזזת" (עמ' 9). בהמשך הוא אמר כי את הקשר עשה ברגע שנותח בראש בשנת 1996. הוא תאר כי פרופ' אומנסקי, המנתח, שאל אותו לפני הניתוח האם קיבל טיפול של הקרנות והוא השיב לו "זה טיפול שעשו לי בראש וזה ואומרים שזה גזזת" (עמ' 10). הוא הוסיף כי אמר לפרופ אומנסקי שהוא חושב שקיבל הקרנות בילדותו ואז נותח. בהתייחסו לעיתוי הוא אמר גם כי "שב-95, דיברו על הגזזת... אח של דוד לוי, שהוא היה חבר כנסת, לא זה היה ראש עיריית לוד ועמיר פרץ" (עמ' 12), ואף הזכיר את השיחות ששמע בנושא בטלוויזיה בשנת 1995 (עמ' 12).

11.                אף שניתן היה להבין כי התובע היה מודע לתוצאות ההקרנות מפני הגזזת באותו שלב (1995), הוא תיקן את דבריו:

"ת.       באותה תקופה, כשכבר הרי אמרתי לך שב- 95, דיברו על הגזזת, דיברו על הגזזת, אח של דוד לוי, שהוא היה חברת כנסת, לא זה היה ראש עיריית לוד, ועמיר פרץ.

ש.                 איפה הם דיברו?

ת.         דיברו.

ש.         איפה הם דיברו? איפה שמעת אותם מדברים?

ת.         בטלוויזיה בשנת 95, משהו כזה.

ש.         ומה הם אמרו?