פסיקת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו בת.ד עפ"י פק' הנזיקין ולא עפ"י הפלת"ד בגין העדר בטוח חובה לרכב התובע

א.         פתח דבר

1.         התובע, יליד 24.12.1961, (להלן - התובע) נפצע בתאונת דרכים שאירעה ביום  18.2.04  (להלן - התאונה) בשעה שנהג על קטנועו בלווית נוסע נוסף בדרכו חזרה מעבודתו. התאונה התרחשה עת רכב הסיטרואן בו נהג הנתבע התנגש מאחור בקטנוע. במועד התאונה השימוש בקטנוע לא היה מבוטח בפוליסת ביטוח חובה כנדרש על פי פקודת ביטוח רכב מנועי בעוד שהשימוש ברכב הנתבע היה מבוטח כדין אצל הנתבעת.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי  (להלן - המל"ל) כתאונת עבודה והתובע הוכר כנכה בשיעור של 100% לצמיתות וככזה מקבל גימלת נכות מעבודה, קצבה מיוחדת וקצבת ניידות.

2.         מאחר והשימוש שעשה בקטנוע לא היה מבוטח כדין בעת התאונה, נחסמה בפני התובע האפשרות לתבוע את נזקיו מהנתבעים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - חוק הפלת"ד) וזאת בהתאם לסעיף 7(5) לחוק הפלת"ד. משכך, הוגשה תביעת התובע על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן - פקודת הנזיקין).

3.         המחלוקת סבה על עצם קיומה של עילת תביעה מכוח פקודת הנזיקין בנסיבות העניין, קיומו של אשם תורם מצד התובע בשים לב לנסיבות התאונה כפי שיפורטו בהמשך, ובשאלת גובה הנזק והכפפת שיעורו לתקרה הקבועה בחוק הפלת"ד.

ב.         קיומה של עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין

4.         הנתבעים טוענים כי התובע מנוע מלתבוע על פי פקודת הנזיקין לאור כלל "ייחוד העילה" הקבוע בסעיף 8 לחוק הפלת"ד ולאור תכליתו ההרתעתית, תכלית שתסוכל מקום בו יתאפשר מתן פיצוי לנפגע על פי פקודת הנזיקין. לשיטת הנתבעים התרשלות התובע, שבאה לידי ביטוי באי חידוש פוליסת ביטוח החובה לקטנוע, מטילה עליו כתם מוסרי שיש בו להביא לשלילת זכאותו לפיצוי כלשהו בהתבסס על הכלל לפיו מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. 

התובע מאשר כי אינו זכאי לתבוע נזקיו על פי חוק הפלת"ד ובהיותו נהג הקטנוע אין לו עילת תביעה כנגד קרנית, אולם אין בכך לשלול זכאותו לתבוע את נזקיו על פי פקודת הנזיקין וזאת בהתאם להוראת סעיף 8 (ג) לחוק הפלת"ד ולפסיקת בית המשפט העליון בנושא זה.

5.         נדרשתי לסוגיה זו במקרה דומה [ר' ת"א (חיפה) 122/05 שליסל נ' אנואר, טרם פורסם, פסק הדין ניתן ביום 19.2.09, להלן - פס"ד שליסל). שם נדחתה טענה זהה שהעלתה הנתבעת לפיה עיקרון ייחוד העילה חוסם את הדרך בפני תובעים מלתבוע נזקיהם על פי דיני הנזיקין הכלליים מקום בו אין הם זכאים לתבוע מכוח חוק הפלת"ד. שם קבעתי כי העדר זכאות לתבוע לפי חוק הפלת"ד אינו שולל את זכותם של התובעים לתבוע את נהג הרכב האחר המעורב בתאונה מכוח פקודת הנזיקין. וכי לפי סעיף 8(א) לאותו חוק - עקרון ייחוד העילה- נשללת זכותו לתבוע צדדים נוספים בעילות נזיקיות על פי דיני הנזיקין הכלליים.

"הפרשנות המוצעת על ידי בא כוח הנתבעת שלפיה הוראת סעיף 8 לחוק הפלת"ד נועדה גם לשלול תביעתם של "משוללי הזכאות" (לפי סעיף 7 לחוק הפלת"ד) על פי פקודת הנזיקין, אינה עולה בקנה אחד עם לשון חוק הפלת"ד ופסיקת בית המשפט העליון"(ר' סעיף 9 לפס"ד שליסל).

הדברים האמורים בפס"ד שליסל יפים לכאן. טענת הנתבעים בדבר העדר קיומה של עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין - נדחית.

ג.         האם יש לייחס אשם תורם לתובע בשים לב לנסיבות התאונה

6.         הנתבע הועמד לדין פלילי בגין התאונה בבית משפט לתעבורה בחדרה (תיק תד 1313/04) והורשע ביום 9.9.07 בעבירות לפי פקודת התעבורה ותקנות התעבורה והן: אי שמירת מרחק, נהיגה חסרת זהירות והתנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה של ממש לגוף.

פסק הדין בהליך הפלילי, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוגש כראיה על ידי הנתבע בהתאם לסעיף 42א. לפקודת הראיות (נוסח חדש).

בהכרעת הדין (מוצג נ/5) תוארו נסיבות התאונה כדלקמן:

ביום 18.2.04, בסמוך לשעה 19:10, רכבו התובע והנוסע שהיה עימו (סלים נג'ים) על קטנוע מסוג סאן יאנג בכביש 70 מכיוון פורידיס ליוקנעם. התובע הוא שנהג בקטנוע. כמו כן היו מונחים על גבי הקטנוע ארגז כלי עבודה ושתיים או שלוש דלתות של ארונות מטבח. הנתבע שנהג ברכב מסוג סיטרואן נסע מכיוון מערב לכיוון מזרח וסמוך לאתר "חגית" פגע מאחור בקטנוע, פגיעה אשר כתוצאה ממנה נפצעו שני רוכבי הקטנוע. עקב פציעתו הקשה של התובע הוא לא נחקר על ידי המשטרה ולא העיד בהליך הפלילי כנגד הנתבע. 

בהליך הפלילי כפר הנתבע באחריותו לתאונה וטען, בין היתר, כי הקטנוע נע ללא אורות על אף שהכביש המדובר היה חשוך ולחלופין כי המטען הרב שנישא על גבי הקטנוע הביא להסתרת לוחית הזיהוי והפנס האחורי, כך שתאונה הייתה, לשיטתו, בלתי נמנעת.

בית המשפט שלתעבורה דחה את טענת הנתבע בדבר הסתרת הלוחית האחורית של הקטנוע וקבע כי זו לא הוסתרה על ידי מעיל הרוח שלבש הנוסע או לוחות העץ. כן נקבע כי גם בנסיעה עם אורות מעבר בלבד היה על הנתבע להבחין בקטנוע ממרחק של 40 מטר לפחות וכי אילו היה מפעיל את אורות הדרך כפי שהיה מצופה ממנו בהתחשב בתנאי אותה דרך שהינה דרך בינעירונית חשוכה מאוד, הרי שהיה יכול להבחין בקטנוע ממרחק של כ - 100 מטרים שהינו מרחק שהיה בו כדי למנוע את התאונה, ולא ממרחק של 5-7 מטרים בלבד כפי שארע בפועל.

בהכרעת הדין הניח בית המשפט שלתעבורה כי הקטנוע נע ללא תאורה וזאת על יסוד מספר נתונים: עדות בוחן התאונה לפיה מתג האורות של הקטנוע נמצא לאחר התאונה במצב OFF; הפנס הקדמי של הקטנוע (שלא נופץ בתאונה) לא נשלח לבדיקת מעבדה ואילו לפנס האחורי לא נמצא זכר; הנאשם לא נחקר בשאלה האם ראה את האור הקדמי של הקטנוע; לא ניתן היה להסתמך על עדותו של סלים נג'ים לפיה תאורת הקטנוע עובר לתאונה פעלה מלפנים ומאחור.