החלטה בתיק בע"מ 997/14

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 25.12.13 בע"מ 3/13 (מפי סגן הנשיאה י' שנלר, והשופטים ד"ר ק' ורדי וח' ברנר), בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה ברמת גן מיום 2.10.13 באמ"צ 25896-09-13 (השופטת הבכירה ע' מילר).  בפסקי הדין הוכרזה בתה הקטינה של המבקשת (להלן הקטינה) כבת אימוץ כלפי הוריה הביולוגיים, ותוצאת האימוץ הותאמה למתוה של אימוץ "סגור". עניינה של הבקשה שלפנינו, משאלה לצמצם תוצאות האימוץ, קרי "אימוץ פתוח".

פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה

ב.             לבית המשפט לענייני משפחה הוגשה ביום 10.9.12 בקשת היועץ המשפטי לממשלה להכריז על הקטינה, ילידת יוני 2011, כבת-אימוץ על פי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981. זאת – בנימוק כי אם הקטינה (להלן האם או המבקשת) אינה מסוגלת לדאוג לה בשל מצבה והתנהגותה, ואין סיכוי כי מצבה ישתנה בעתיד חרף עזרה טיפולית כמקובל בשירותי הרווחה; עוד התבקש להכריז על הקטינה כבת-אימוץ על פי סעיף 13(א)(1) לחוק אימוץ ילדים כלפי אב הקטינה שזהותו אינה ידועה לשירותי הרווחה, בהעדר אפשרות סבירה לזהותו ולברר דעתו. עוד התבקש כי האימוץ יהיה בעל אופי "סגור", קרי, ללא קשר למשפחה הביולוגית.

ג.              מפאת צנעת הפרט, יובאו להלן העובדות הרלבנטיות לבקשה, תוך השמטת הפרטים שאינם נחוצים לעניין. על פי הרקע העובדתי שהוצג בפני בתי המשפט, למבקשת, ילידת 1975, המכורה לסמים מזה כ-20 שנה, מחוסרת דיור לפרקים, שלושה ילדים נוספים: קטינה ילידת 1997; קטינה ילידת 1999; קטין יליד 2006; כולם הוכרזו כבני-אימוץ. עוד נמסר, כי הקשר בין המבקשת לבין אמה (להלן הסבתא), התקיים לסירוגין לאורך השנים. החל משנת 2009 שהתה המבקשת, חליפות, בדירת חירום לשיקום נשים העוסקות בזנות; בחודש מאי 2011, עת גילוי ההריון ממנו נולדה הקטינה, החלה המבקשת לבקר באופן רציף יותר בדירה זו, ואף ביקשה סיוע בהפסקת ההריון, אך לא ניתן לה אישור בועדה להפסקת הריון, נוכח השלב המתקדם. במהלך ההריון, המשיכה המבקשת להשתמש בסמים, וכתוצאה מכך נולדה הקטינה ביום 27.6.11, בטרם עת, במשקל נמוך; היא פיתחה לאחר  הלידה תסמונת גמילה מסמים, ואושפזה לשישה שבועות לצורך טיפול. כאמור, זהות אבי הקטינה אינה ידועה לרשויות הרווחה. במהלך תקופת האשפוז ביקרה האם את הקטינה פעם יחידה, ואילו הסבתא ביקרה שלוש פעמים.

ד.             במסגרת צו חירום, הוצאה הקטינה למשפחת קלט חירום, מיד בתום תקופת אשפוזה. צו החירום אושר בהחלטת ביניים בבית המשפט לענייני משפחה מיום 7.8.11, וביום 20.11.11 הוכרזה הקטינה "קטינה נזקקת". ביום 17.2.12 נקבע כי הקטינה תועבר למשפחת אמנה חסויה. הסבתא עתרה ביום 10.10.12 להסדרי ראיה זמניים עם הקטינה, ואלה התקיימו אחת לחודש עד למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ביום 14.1.14).

           לבקשת היועץ המשפטי לממשלה להכריז על הקטינה בת-אימוץ צורפה חוות דעת מטעם ד"ר ד' גוטליב, משנת 1998, אשר ניתנה בהליך קודם שעניינו בקשת היועץ המשפטי לממשלה להכריז על בתה הבכורה של המבקשת, ילידת 1997, כבת-אימוץ. בבית המשפט לענייני משפחה נחקרו מומחיות מטעם "מכון שקד" – אשר מונה למומחה מטעם בית המשפט – הפסיכולוגיות סיון צמח וענת שמואלי. המבקשת נעדרה מדיון שהתקיים ביום 11.3.13 עקב ריצוי מאסר, אך לדיון ביום 2.4.13 הגיעה, ובמסגרתו נחקרו היא ואמה.

ה.             כדי לקבוע אם הקטינה בת-אימוץ אם לאו, נדרש בית המשפט לענייני משפחה להכריע אם המבקשת חסרה מסוגלות הורית, ואם יש סיכוי לשינוי במצבה. ראשית, בחן בית המשפט את תפקודה של המשיבה ככלל, כהורה לילדיה האחרים וכהורה לקטינה בפרט, וקבע כי "בפועל המשיבה מעולם לא תפקדה כאדם נורמטיבי בתחומי החיים הבסיסיים ובפרט לא תפקדה כאם כלפי בתה כפי שנהגה כלפי ילדיה האחרים" (פסקה 42 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה). למסקנה דומה באשר למסוגלות ההורית של המבקשת הגיעו המומחים. באבחון בשנת 1998 נקבע כי המבקשת "נעדרת כל מסוגלות הורית מינימלית הכרחית על מנת לגדל את בתה" (פסקה 44 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה). עיון בחוות דעתן של המומחיות שמונו מטעם בית המשפט הפעם גילה, כי לא חל שינוי במסוגלותה ההורית של האם בשנים שעברו, שכן המבקשת "אינה מזהה או מבינה את צרכיה ההתפתחותיים של הקטינה ואין בידה הכוחות לספקם" (פסקה 49 לפסק הדין). בתסקיר העובדת הסוציאלית לחוק האימוץ הוערך כי המבקשת "אינה מסוגלת לגדל את בתה בהווה ובעתיד הנראה לעין" (פסקה 43 לפסק הדין).

           שנית, בית המשפט בחן האם קיים סיכוי לשינוי במצבה; למרבה הצער, העריך בית המשפט כי התשובה אינה חיובית. חרף הצהרת המבקשת, בדיון מיום 2.4.13, כי אינה משתמשת בסמים מזה שמונה חודשים, קבע בית המשפט כי גמילה מסמים אינה רק פיסית, וכי נדרש הליך ארוך טווח אשר אסור שיתקיים על גבה של הקטינה. חיזוק לכך נמצא בחוות הדעת מטעם מכון "שקד" בה הוערך כי "גמילה דורשת תעצומות נפש גדולות ... אין לה (למבקשת – א"ר) כוחות מהאפיק הרגשי והאינטלקטואלי" (פסקה 49 לפסק הדין). בסופו של יום, מכלול הראיות הוביל את בית המשפט לענייני משפחה למסקנה, כי המבקשת אינה מסוגלת לגדל את בתה הקטינה, וכי התמלאו כלפיה התנאים להכריז על הקטינה כבת-אימוץ על-פי סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים.

             שלישית,  בית המשפט פנה לבחון את התכנית שהציעה המבקשת, שעניינה גידול הקטינה על-ידי הסבתא עד להתאוששותה שלה. בית המשפט העריך, על בסיס חוות דעת המומחים והאבחון שערך "מכון שקד", כי הסבתא אינה מסוגלת אף היא לגדל את הקטינה ממספר טעמים: משך הגמילה הארוך הצפוי לאם; יחסיה הבעייתיים של האם עם הסבתא; חוות הדעת השליליות של הגורמים הטיפוליים בדבר מסוגלותה ההורית של הסבתא; והחשש כי הקטינה תשמש כ"כלי" בנסיונות האם והסבתא לשקם את יחסיהן.