מן המפורסמות שהאב חייב לזון את בניו ואת בנותיו. פחות יודעים ופחות עוסקים בשאלת חובת הבנים לזון את הוריהם: האם יש חובה על הבנים ועל הבנות לזון את הוריהם? ואם כן, באיזה היקף? באילו נסיבות? מכח איזה דין? היש הבדל בין בנים לבנות בעניין זה?
א. הגדרת הנושא
מן המפורסמות שהאב חייב לזון את בניו ואת בנותיו. אף שאין כולם יודעים טיבה של חובה זו והיקפה. פחות יודעים ופחות עוסקים בשאלת חובת הבנים לזון את הוריהם: האם יש חובה על הבנים ועל הבנות לזון את הוריהם? ואם כן, באיזה היקף? באילו נסיבות? מכח איזה דין? היש הבדל בין בנים לבנות בעניין זה? נשתדל ברשימתנו זו לברר עניין זה.
ב. חובת הבנים והבנות לכבד הוריהם
מן המפורסמות שהתורה ציוותה לכבד את האב ואת האם. שהרי מצווה זו היא הדיברה החמישית שבעשרת הדברות (שמות, כ, יב; דברים, ה, טז).
ואמנם הרמב"ם מנה את המצווה לכבד אב ואם כמצות עשה מן התורה (סה"מ עשה, רי). וגם בספר החינוך (עשה, מצווה לג), הובא עניין כיבוד אב ואם כמצוות עשה: "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. בזכרים. ובנקבות, כל זמן שאפשר להם. כלומר בכל עת שלא ימנעו אותן בעליהן. ועובר עליהם ביטל עשה, ועונשו גדול מאד. שיעשה כמתנכר לאביו שבשמים. ואם יש כח בב"ד כופין אותו, כמש"ל (=כמו שנבאר לקמן מצות עשה ו, בעניין מצות אכילת קרבן פסח) שבביטול עשה כופין בית דין". עכ"ל.
על החייבים במצוות כיבוד אב ואם, שנינו במשנה קידושין (א, ז): "וכל מצות האב על הבן, אחד אנשים ואחד נשים חייבין". עכ"ל. והרמב"ם בפירושו למשנה, שם, כתב: "ומצות האב על הבן (=שהבן חייב לקיים באביו) רבים מלספור. והדיבור עליהם יארך מאד. אלא ששני יסודות כוללים אותם, מורא וכבוד..."
ג. חובת מזונות הבנים להוריהם גלומה בחובת הכבוד
בתורה שבכתב לא נתבאר מהו כיבוד אב ואם. אבל הוא נתבאר בתורה שבעל פה, כשהשוו בין מצות כיבוד למצות מורא. כי בפרשת קדושים (ויקרא יט, ג) נאמר: "איש אמו ואביו תיראו". מפסוק זה למדנו שיש מצות עשה על הבנים והבנות לירוא מן האם ומן האב. חובת המורא נזכרה בסה"מ להרמב"ם, עשה ריא . וגם בספר החינוך מצווה ריב, שכתב: "ונוהגת בכל מקום. ובכל זמן. בזכרים ובנקבות. ועובר עליה והיקל ביראתם ביטל עשה זה. אלא אם כן עשה מדעת האב, ובמחילתו. שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול".
והואיל ויש שתי מצוות, שהבנים והבנות חייבים כלפי הוריהם, כיבוד אב ואם, ומורא אב ואם, נזקקו בספרא קדושים שם, לעמוד על ההבדל בין שתי המצוות הללו: "איזהו מורא - לא ישב במקומו. ולא מדבר במקומו. ולא סותר את דבריו; איזהו כיבוד - מאכיל ומשקה ומלביש ומכסה. מכניס ומוציא".
הנה כי כן בכלל מצות הכיבוד של הבנים והבנות להוריהם נכללת חובת הבנים והבנות לדאוג לצורכי הקיום של ההורים: אוכל, שתייה, ביגוד וכיו"ב. יש לציין שברייתא זו הובאה בתוספתא, קידושין א, א; בירושלמי פאה א, א; שם קידושין א, ז; בבבלי, קידושין לא ע"ב; במסכת דרך ארץ ו, ג.
ד. טיבה של חובת המזונות של הבנים להוריהם
אולם מברייתא זו קשה לדעת מה טיבה של חובה זו. האם חובת הבנים והבנות להאכיל ולהשקות, להלביש ולהנעיל את הוריהם. כשההורים הופכים להיות סיעודיים, ואינם יכולים לתפקד באופן עצמאי - כל זאת על חשבון ההורים. או שמא חובתם של הבנים והבנות היא כפולה: גם להוציא הוצאות כספיות על חשבונם כדי לספק את צורכי ההורים, וגם לסעדם באופן פיסי.
בספרא ובתוספתא שם לא עסקו בשאלה זו. אולם מה שלא נתפרש בהם נתפרש בתלמודים. בתלמוד הירושלמי פאה שם נאמר: "איזהו כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא. מן דמאן (=משל מי)? הונא בר חייא אמר, משל זקן (=משל האב). ואית דבעי מימר, משלו (=משל הבן). ולא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא , מניין אפילו אמר ליה אביו השלך את הארנקי לים שישמע לו. בההיא , דאית ליה חורן, ובעושה נחת רוח לאביו". עכ"ל. הנה כי כן בירושלמי התייחס לשאלה, וציין שנחלקו בדבר: רב הונא בר חייא אמר משל האב, ויש שרצו לומר משל הבן.
על דברי רב הונא בר חייא שהמזונות הם משל האב, הביאו בירושלמי שר' חייא בר בא חולק, והוא בדעה שהבן צריך לזון את אביו משלו, "ואם אין לו ליחזר (=הבן) על הפתחים. והוא הסתייע בדברי רשב"י, ששנה: "גדול הוא כיבוד אב ואם שהעדיפו שהקב"ה יותר מכבודו. נאמר כאן, כבד את אביך ואת אמך. ונאמר להלן, כבד את ה' מהונך. במה את מכבדו מהונך? מפריש לקט שכחה ופיאה, מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וחלה ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית. מאכיל את הרעבים ומשקה את הצמאים, אם יש לך את חייב בכל אילו. ואם אין לך את חייב באחת מהן. אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם, בין שיש לך בין שאין לך, כבד את אביך ואת אמך. אפילו את מסבב על הפתחים". וכן מצינו בירושלמי, שם: "אמר רבי יוסי בי רבי בון. הלוואי הוון כל שמועתי ברירן לי כהדא , שכופין הבן לזון את האב".
ובבבלי קידושין לא ע"ב: "ת"ר איזהו מורא ואיזהו כיבוד. מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו. כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. איבעיא להו, משל מי? רב יהודה אמר, משל בן. רב נתן בר אושעיא אמר, משל אב. אורו ליה רבנן לרב ירמיה: ואמרי לה לבריה דרב ירמיה, כמ"ד משל אב. מתיבי, נאמר כבד את אביך ואת אמך. ונאמר כבד את ה' מהונך. מה להלן בחסרון כיס. אף כאן בחסרון כיס. ואי אמרת משל אב, מאי נפקא ליה מיניה? לביטול מלאכה. ת"ש, ב' אחים, שני שותפין, האב ובנו. הרב ותלמידו. פודין זה לזה מעשר שני. ומאכילין זה לזה מעשר עני, ואי אמרת משל בן, נמצא זה פורע חובו משל עניים, לא צריכנא להעדפה. אי הכי, היינו דקתני עלה, אמר רבי יהודה תבוא מאירה למי שמאכיל את אביו מעשר עני. ואי להעדפה, מאי נפקא מינה. אפילו הכי זילא בה מילתא , ת"ש שאלו את ר"א, עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם. כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו, ואינו מכלימו. ואי אמרת משל אב, מאי נפקא ליה מיניה, בראוי ליורשו. וכי הא דרבה בר רב הונא . דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה. אמר איזול איחזי אי רתח אי לא רתח. ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול. דמחיל ליה ליקריה. והא קעבר משום בל תשחית, דעבד ליה בפומבייני. ודילמא משום הכי לא רתח, דעבד ליה בשעת ריתחיה".
הנה כי כן גם בבבלי יש מחלוקת אם חובת הבן לכבד את אביו משלו או משל אביו. אבל בבבלי יש דיון מקיף בעניין זה. נעשו שלושה נסיונות להכריע מחלוקת זו, ונדחו. ואין זכר לכך שהבן צריך לחזר על הפתחים כדי לזון את אביו.
ה. חובת הבן לזון את הוריו - משל האב; אין לאב -– משל בן
מן הבבלי אין הכרעה כמי ההלכה, אם כמאן דאמר משל האב, או כמ"ד משל הבן. אולם בעלי התוספות שם, ד"ה אורו, אמרו: "אורו ליה רבנן לרב ירמיה, ואמרי לה לבריה דרב ירמיה, כמ"ד משל אב, משמע שכך הלכה. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשת וישמע (סוף סימן נז)... וכן פסק ר"י ור"ח דאם אין לאב ממון, והבן יש לו, דצריך הבן לפרנסו משלו. דלא יהא אלא אחר. כדאמר בנערה שנתפתתה (כתובות דף מט ע"ב) דרב אכפיה לההוא גברא, ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. ועוד דאמרינן בירושלמי, אמר רבי יוסי הלואי דהויין כל שמעתתי ברירי לי, כהך שכופין את הבן לזון את אביו...". ועוד הביאו שם שתי ראיות נוספות מן הירושלמי שכופין את הבן לזון את אביו.
לפי זה ניתן לומר ששיטת כמה מן הגאונים ומן הראשונים שהובאו בתוספות היא שחובת הבן לזון את האב משל האב. ואם אין לאב, ויש לבן, חייב הבן לזון את אביו, משלו. ואפילו כופין אותו על כך. ובדרך זו הלך כנראה גם הרי"ף קידושין יג ע"א (לפי דפי הרי"ף), לאחר שהביא את המחלוקת משל מי. הוסיף: "והיכא דרויח הבן, והאב לית ליה, כייפינן ליה לבן ושקלינן מיניה, בתורת צדקה. ויהבינן לאבוה. כי הא דרבא כפייה לרב נתן בי אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. וכן שדרו ממתיבתא". והרי"ף הדגיש שחובת הבן לזון את אביו, היא מדין צדקה. והכפייה שכופין אותו לזון את אביו, בנסיבות כאלה, הם כמו שכופין לזון כל אדם עני שאין לו.
הרא"ש בקידושין פרק א, סימן נ, הלך בעקבות התוספות והרי"ף, וגם הוא הדגיש שהחיוב הוא משל האב, ואם אין לאב חייב הבן, מדין צדקה. והרא"ש נזקק לדברי הירושלמי הנ"ל, שחיוב הבן לזון את אביו, אפילו הוא צריך לחזר על הפתחים. ועל כך כתב הרא"ש, שם: "לא שיכבדהו משלו, ויחזור הוא על הפתחים. דהא קי"ל משל אב, אלא בגופו מכבדו. ובטל ממלאכתו. ומתוך כך צריך לחזר על הפתחים". כלומר, מאחר שנפסקה ההלכה שחובת הבן לזון את האב, משל האב, אין להעלות על הדעת שהבן יזון את האב מכספו שלו (של הבן), והוא הבן יחזר על הפתחים לצורך מזונות עצמו. אלא חובת הבן לשמש את אביו, בגופו של הבן. ומתוך כך הוא בטל ממלאכתו, ומתוך כך צריך הוא לחזר על הפתחים. וכן כתב הר"ן על הרי"ף שם, יש לציין שמדברי הר"ן, שם, ניתן להסיק מספר הלכות: א. שכדי למנוע צער מאביו או מאמו, "יש לו לאבד כל ממון שבעולם". ב. ההלכה משל האב, רק כשיש לבן חסרון כיס. אבל במניעת ריווח, עליו להפסיד אפשרות של רווח ואפילו גדול, בגלל כבוד או"א .
הרמב"ם בהלכות ממרים ו, ג, כתב: "איזה הוא כבוד, מאכיל ומשקה. מלביש ומכסה משל אב. ואם אין ממון לאב ויש לבן - כופין אותו וזן אביו ואמו, כפי מה שהוא יכול. ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהם את הרב. ועומד בפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו".
וכבר כתב הכס"מ שם, שהרמב"ם פסק כהרי"ף. אולם הרמב"ם, לא פירש כאן, שחיוב הבן לזון את אביו ואת אמו משלו, כשאין להם משלהם, היא מתורת צדקה. כמו כן הרמב"ם כתב, מה שלא כתבו קודמיו, "כפי מה שהוא יכול". ואף גם זאת, הרמב"ם חילק בין חובת הבן לשמש בגופו את אביו, לבין חובת הבן לספק צרכי אביו.
אולם דברי הרמב"ם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. מאחר והוא ערך את כל התורה, להלכה. ולכן את חובת הבן לזון את אביו מדין צדקה הוא כתב בהלכות מתנות עניים י, טז: "הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם, כדי ללמד הזכרים תורה, ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, ולא יהיו מבוזות. וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו, הרי זה בכלל הצדקה. וצדקה גדולה היא, שהקרוב קודם". הנה כי כן דברי הרמב"ם ברור מללו, שחובת האב לזון את בניו הגדולים, וכן חובת הבן לזון את הוריו, מדין צדקה. כי כלל הוא במתן צדקה, שנותן הצדקה צריך להעדיף את הנזקקים שהם קרוביו.
אמנם בתוספתא, מעשר שני, ד, ז, נאמר: "א"ר יודן תבוא מאירה למי שנותן לאביו מעשר עני". וכתב הרב קנייבסקי בספרו דרך אמונה, מתנות עניים, ו, אות נז, שהרמב"ם התעלם מעניין המאירה. וכי לפי הרמב"ם מותר לבן לתת מעשר עני לאביו, לכתחילה. אולם לענ"ד, אחרי בקשת המחילה, אינו כן. שהרי הרמב"ם כתב רק כששניהם, האב והבן עניים, וכל אחד נותן לזולתו את המעשר עני שלו. ומשמע שאם האב עני, והבן אינו עני, אין מותר לכתחילה שהבן ייתן לאביו מעשר עני. שהרי צריך לומר לעני שהוא מקבל מעשר עני, ודבר זה בודאי הוא גנאי לאב. לא כן כשהאב זן את בנו מדין צדקה, או שהבן זן את אביו מדין צדקה, אין האב צריך לומר לבן שהוא זנו מדין צדקה.
ו. היקף חובת הבן לזון הוריו מדין צדקה
כבר ראינו שהרמב"ם הוסיף בדבריו, שכופין את הבן לזון את אביו, "כפי מה שהוא יכול". ויש לברר מה נתכוון הרמב"ם בתוספת זו. נראה שהוא נתכוון שהיקף חובת הבן מדין צדקה היא רק לפי שיעורי הצדקה שחייב הנותן צדקה לתת. כלומר עד חומש מנכסיו. ולא כל נכסיו. וכיו"ב בדינים אלו. להבדיל משיטת הסמ"ג, עשין קיג, שכתב "שאם אין לאב, הכל יהיה משל הבן". כלומר, הבן חייב לספק כל צורכי ההורים, ואפילו למעלה מחומש בנכסיו (של הבן).
ואמנם הטור, יו"ד, סימן רמ, כתב: "וזה שמאכילהו ומשקהו היינו משל האב. אם יש לו. אבל הבן אינו חייב ליתן לו משלו. ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו וזן את אביו. כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל לאביו. אבל חייב לכבדו בגופו אף על פי שמתוך כך בטל ממלאתכו ויצטרך לחזור על הפתחים. וכתב הרמ"ה דוקא דאית ליה לבן ממונא לאיתזוני ביה ההוא יומא. אבל אי לית ליה לא מיחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים".
הנה הטור הלך בעקבות הרמב"ם וסייג חובתו של הבן לזון את אביו, כפי מה שהוא יכול. אלא שהוא למד מדברים אלה, שאין מחייבים את הבן לחזר על הפתחים בגלל חובתו לזון את הוריו. אולם הב"ח על הטור שם, כתב: "ומה שכתב (=הטור), אם אין לאב, ויש לבן כופין אותו וזן את אביו, כפי מה שהוא יכול, כ"כ הרמב"ם. ופירושו שצריך (=הבן) ליתן לו (=לאביו) כפי מה שהוא חייב לתת לצדקה, לפי ממון שיש לו, כשאר צדקות (=עד חומש בנכסיו). אבל אין צריך להוציא כל ממונו על זה. וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש, וכן פירש ב"י. וכן הוכיח הר"ן מסוגית התלמוד". כלומר, הב"ח כלל בדברי הטור על הרמב"ם, שחובת הבן לזון את הוריו מדין צדקה, רק לפי הכללים של דיני הצדקה. כגון: עד חומש בנכסיו, ולא כל נכסיו.
ואמנם הב"ח, שם, הוסיף וכתב: "אבל אין לפרש דעת הרמב"ם ורבינו (=הטור), צריך (=הבן) ליתן לו (=לאביו) מדין כבוד. דאם כן היה צריך ליתן אפילו מגלימא דעל כתפיה. כדי לקיים מצות כבוד אב שאין לו שיעור. ומהו זה שכתבו, כפי מה שהוא יכול. אמנם בסמ"ג ובסמ"ק מבואר דכשאין לו לאב מחויב הבן לזונו מדין כבוד. ואף להשכיר עצמו בשבילו. וכתב בסמ"ק דין זה בשם ר"ת. וכדמשמע פשטא דהירושלמי, שאומר אבל בכיבוד אב ואם, אין כתוב בו מהונך. שאפילו אין לך כלום, אתה צריך לטחון בריחיים בשבילו. ע"כ. וכמ"ש בהגהת מיימוני פ"ו דהל' ממרים. ולפ"ז היה נראה דגם לחזר על הפתחים הוא צריך, כדי לזון את אביו לקיים מצות כיבוד. וכדמשמע מפשטא דהירושלמי, שאמר ואילו כבוד אב ואם, אפילו מחזר על הפתחים חייב. אלא שבסמ"ק כתב, ופירש ר"ת, לא שיחזור על הפתחים בשביל אביו, אלא חייב לפרנסו משלו, אפילו אם יצטרך לחזר על הפתחים א"כ. ע"כ. ונראה שטעמו, כיון שאין האב נהנה בגוף הבזיון שנתבזה הבן בחזרתו על הפתחים, אין הבן מחויב להתבזות בשביל אביו במה שאינו גוף הכבוד".
מדברי הב"ח למדנו שיש שני גדרי חיוב הבן לזון את הוריו: מדין כבוד; מדין צדקה. החיוב מדין כבוד אין לו שיעור. ולפי חיוב זה, הבן חייב לתת כל נכסיו למען מזונות הוריו. ואפילו שהבן יצטרך לחזר על הפתחים. וזוהי דעת הסמ"ג והסמ"ק שמקורה מן הירושלמי. והחיוב מדין צדקה הוא בהתאם לדיני צדקה, כלומר לא כל נכסיו, אלא רק עד חומש מנכסיו. ואינו חייב לחזר על הפתחים בשל כך. וזוהי דעת הרמב"ם והטור. וכן היא דעת הרי"ף והרא"ש, והר"ן והב"י. עיין שו"ת אדמת קודש, יו"ד, טו, שקיים את החילוק של הב"ח, ותמה ודחה דברי הט"ז שדחה דברי הב"ח.
ואמנם ההלכה שנפסקה בשו"ע, יו"ד, רמ, ה, נוסחה כך: "זה שמאכילו ומשקהו (=הבן את אביו) משל האב ואם, אם יש לו (="לאב). ואם אין לאב, ויש לבן, כופין אותו וזן אביו, כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן, אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו. הגה: וי"א דאינו חייב ליתן לו רק מה שמחויב ליתן לצדקה (...) ומ"מ אם ידו (=של הבן) משגת, תבא עליו מארה, לפי שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו (...). ואם יש לו בנים רבים מחשבים לפי ממון שלהם, ואם מקצתן עשירים ומקצתן עניים מחייבים העשירים לבד (...). (עכ"ל ההגה). אבל חייב (=הבן) לכבדו (=את אביו) בגופו (=של הבן) אע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו, ויצטרך לחזר על הפתחים. ודוקא דאית לבן מזונות לאיתזוני ההוא יומא. אבל אי לית ליה, לא מחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים". ועיין בט"ז שם סק"ו, ובש"ך שם סק"ה, שתמהו על הרמ"א שבהגהתו כתב שי"א שהבן אינו חייב ליתן לאביו רק מה שמחויב ליתן לצדקה, כדעה חולקת על מחבר השו"ע. שהרי גם מחבר השו"ע הסכים לדעה זו. ועיין מה שכתב הש"ך שם סק"ו, בביאור כוונת הרמ"א .
אולם הרדב"ז (שו"ת ח"ב, תרסג), דחה הוראת חכם אחד בדורו שחייב אדם לשאול על הפתחים בשביל לפרנס את אביו ולפרוע את חוב המס של אביו. והרדב"ז כתב בתשובתו שאותו חכם הפריז על מידותיו וטעה בהוראתו. כי בתלמוד הבבלי דחו את הדעה שהבן חייב לזון את אביו משלו. וכי כל הפוסקים פסקו שהבן חייב לזון את אביו כפי יכולתו ואינו חייב לחזר על הפתחים כדי לפרנס את אביו. ואין זה כבוד אביו שבנו יחזר על הפתחים למענו, או שימות ברעב בשל כך. ובמיוחד אם הבן חייב לפרנס את אשתו. אבל הרדב"ז הודה שהבן חייב לפרוע חוב המס של אביו. וכן כתב הרדב"ז שהבן צריך לזון את אביו מדין צדקה, אבל בהרווחה ולא בצמצום. ואם יש לבן יכולת, יפרנס את אביו בריווח יותר משהיה נותן לשאר עניים מדין צדקה. ואין ספק שהרדב"ז שיפר ועידן את חובת המזונות שהבן חייב לזון את הוריו, כשאין להם, מדין צדקה. באופן שהבן לא יתייחס להוריו ככל העניים.
סיכום
1. חובת הבנים והבנות לכבד את הוריהם, ולירא מהם.
2. בכלל חובת הכיבוד גלומה החובה של הבנים והבנות לספק צורכי הוריהם. אלא שחובת הבת בעניין זה מוגבלת כשהיא נשואה.
3. החובה של הבנים והבנות לספק צורכי ההורים היא חובה כפולה: שהבנים יסעדו בגופם את הוריהם אם הוריהם סיעודיים ויש צורך להלבישם, ולהאכילם וכיוצא בזה. וחובה זו אינה קלה. כי יש אומרים שחובת הבן להיבטל ממלאכתו לצורך קיום חובה זו. החובה השנייה היא לספק צורכי הוריהם. אם יש להורים כספים או נכסים - משל ההורים; אם אין להם - משל הבנים.
4. לדעת רוב הפוסקים, חובת הבנים והבנות לזון את הוריהם משלהם (=משל הבנים), כשאין להורים, היא חובה מדין צדקה. לדעת מיעוט הפוסקים (הסמ"ג והסמ"ק) החובה היא מדין כיבוד, ולכן כל נכסי הבנים והבנות משועבדים לחובה זו, ואפילו הבגדים שהם לובשים.
5. לדעת הרמב"ם, הטור והשו"ע, חובת הבנים והבנות לזון את ההורים, כשאין להורים, היא מדין צדקה, והיא רק כפי יכולתם של הבנים והבנות, דהיינו לפי כללי דיני הצדקה, כגון רק עד חומש מנכסי הבנים והבנות. לדעת הרדב"ז, אף שחובה זו היא מדיני צדקה, היא כוללת גם פרעון המסים שההורים חייבים. כמו כן הבנים והבנות צריכים לתת להוריהם בהרווחה ולא בצמצום, אם יכולים הם לתת בהרווחה.
6. לדעת הר"ן, לצורך מניעת צער מן ההורים, צריכים הבנים והבנות אפילו לאבד כל ממון שבעולם; ההלכה המחייבת את הבנים והבנות לזון את הוריהם, משל ההורים, הוא רק כשקיום החובה כרוך בחסרון כיס לבנים ולבנות, אבל אם קיום החובה כרוך רק בהפסד רווח של הבנים והבנות, עליהם לקיים את חובתם כלפי הוריהם, אף אם הם מפסידים רווח גדול.
* מתוך הספר "דברים שיש להם שיעור"- עיונים ובירורים במצות כיבוד אב ואם, שנכתב ביוזמת עו"ד אברהם דבירי לזכרו של בנו יוני דבירי, אשר נפל ביום ל' שבט תשנ"ח- 26.2.98 במוצב כרכום שבדרום לבנון
** רבה של קרית-אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית.
*** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין