החלטה

עניינה של התובענה בתמ"ש 45482/03 - עתירת התובעת 1 (להלן : "התובעת") להתיר לה להגר עם התובע 2 (להלן : "הקטין"), יליד שנת 2001,  לגרמניה.  הקטין, באמצעות אימו, היא התובעת. הנתבע הוא אביו.

תובענה זו, מיום 31.12.03, עומדת בפני הכרעה ועימה גם תביעת המשמורת בתמ"ש 45480/03, שהוגשה ע"י התובעת ומנגד - תביעת המשמורת בתמ"ש  45484/03 שהוגשה ע"י הנתבע.

העובדות

1.         התובעת, נולדה בגרמניה בשנת 1963, והיא אזרחית תושבת גרמניה ונוצריה בדתה. התובעת עובדת כדיילת אוויר בחברת התעופה הלאומית של גרמניה _-------, מאז שנת 1988.

2.         הנתבע, יליד 21.12.1971, הינו יהודי תושב ישראל בעל אזרחות כפולה, ישראלית ובריטית . עת היכרותו את התובעת  היה סטודנט לביולוגיה באוניברסיטה העברית ובשנת משנת 1997 החל ללמוד אדריכלות בטכניון.  אין חולק כי עד היום לא סיים הנתבע את לימודיו.

            במהלך לימודיו עבד הנתבע בעבודות מזדמנות, למשל : מלצרות, בארגון לשימור הסביבה, עבודות גרפיקה ועוד.  בעת מגוריהם המשותפים של הצדדים בתל אביב לא עבד הנתבע משך מספר חודשים.

            מאפריל 2003 ועד היום עובד הנתבע בחברת " ג" בהיקף של חצי משרה, בפרויקט  מחשוב חברות. הכנסתו אינה גבוהה והנתבע העיד כי הוצאותיו השוטפות ממומנות ברובן ע"י אימו (עמ' 636 לפרוטוקול).

3.         התובעת והנתבע הכירו באוקטובר 1995, בעת טיול בהודו. התובעת הגיעה להודו במהלך חופשה מעבודתה והנתבע בילה את חופשת הסמסטר מלימודיו. באותה תקופה הייתה התובעת נשואה לבעלה לשעבר. מעת חזרתם של הצדדים,  כל אחד לארצו, החלו להתקשר בטלפונים ומכתבים, והחל מחודש מאי 1996 החלו לפתח מערכת יחסים זוגית באופן בו התובעת המשיכה להתגורר במינכן והנתבע המשיך להתגורר בישראל, כאשר התובעת הגיעה בקביעות לישראל בתדירות של פעם - פעמיים בכל חודש. בנובמבר 96 התגרשה התובעת מבעלה.

4.         במהלך שנת 1998-1999 עברו הצדדים לחיות יחד בדירה שכורה בחיפה. התובעת העבירה חפציה לישראל באופן הדרגתי והצדדים ניהלו משק בית משותף. כל אותה עת המשיכה התובעת לעבוד כדיילת אוויר, כאשר מרכז חייה בישראל ושהותה מוסדרת באשרה של תייר, שהוארכה מעת לעת.  בסוף שנת 2000 הרתה התובעת לנתבע.

5.         הקטין נולד בגרמניה ביום 30.7.01, וכחודש לאחר הלידה חזרו הצדדים עם בנם לישראל. ביום 12.9.01 משרד הפנים בישראל נעתר לבקשת התובעת (שהוגשה בעת הריונה), והתיר לה לשהות בארץ עד ליום 15.4.02 (רשיון מסוג ב/1).

            ביולי 02 הוארך רשיון השהות עד ליום 30.6.03  .

6.         משך כל תקופה זו, חיו הצדדים בישראל, כאשר בהסכמתו של הנתבע טסו התובעת ובנה הקטין לביקורים בגרמניה שארכו כשבועיים - שלושה. מיום היוולדו של הקטין (יולי 01) ועד חודש פברואר 03, ביקרו התובעים בגרמניה 7 פעמים.

7.         ביום 17.3.03 שוב טסו התובעים לגרמניה. לטענת התובעת, טיסה זו נבעה מהתראות לפרוץ מלחמה בין ארה"ב לעירק (הטיסה היתה יומיים לפני תום פקיעת האולטימטום שניתן לעירק), והחשש שהישארות בישראל עלולה לסכן את שלומו של הקטין. לטענתה, הנתבע נתן הסכמתו לטיסה זו, ואף הסיעם לשדה התעופה. (ראה ס' 43 לכתב התביעה).

            לטענת הנתבע, האם מימשה בטיסה זו מזימה מתוכננת מראש של חטיפה שנרקמה כשנתיים לפני כן. התובעים היו אמורים לשוב אחרי תקופה קצרה, כהרגלם, ובשיחה טלפונית בין הנתבע לתובעת, הודיעה האחרונה כי אין בכוונתה לחזור עם הקטין לישראל. נסיונות הנתבע לשכנעה לחזור בה מהחלטתה - כשלו.

8.         ביום 14.4.03 הגישה התובעת נגד הנתבע בגרמניה תביעת משמורת ועתרה לקביעתה כמשמורנית בלעדית על הקטין.

9.         ביום 19.4.03, הגיע הנתבע לגרמניה ולמחרת היום הגיש באמצעות בא-כוחו תביעה ע"פ אמנת האג, במטרה להחזיר את הקטין לישראל.

ב - 17.6.03 ניתן פסק דין בעתירת האב אשר הורה על חזרתו המיידית של הקטין לישראל, וחייב את האם למסור את הילד לאב או מי מטעמו לצורך ביצוע הצו.

במסגרת פסה"ד, קבע ביהמ"ש בגרמניה, בין השאר, כי מקום מגוריו הרגיל של הילד הינו בישראל, ולמעט ביקורים - שם חי עם הוריו מיום היוולדו.

            כמו-כן נקבע כי לשני ההורים משמורת משותפת בילד מכח הדין. בנוסף נקבע כי השהיית הקטין בגרמניה ע"י האם הייתה שלא כדין ובניגוד לאמנה.

10.        ביום 27.6.03 הגישה התובעת ערעור על החלטה זו, וביום 2.10.03 ניתן פסק דין אשר דחה את הערעור וניתן צו המורה לפקיד ההוצל"פ לבצע מיידית את החזרת הקטין לישראל בכל אמצעי אפשרי. 

11.        ביום 7.10.03 חזרו התובעת ובנה, הקטין, לישראל. לאחר התכתבויות חוזרות בין באי-כח הצדדים, הוסדרו הסדרי ביקור זמניים ביום 3.11.03, ולפיהם יערכו בין הקטין לאב 3 מפגשים (בני 3 שעות) באמצע השבוע ובשבת בבוקר (בן 4  שעות).

12.        ביום 9.10.03, הגישה התובעת נגד הנתבע בבית משפט זה תביעת משמורת על הקטין (בתמ"ש 45480/03). לאחר חודשים מספר, ביום 1.2.04, הגישה התובעת גם תביעת מזונות ומדור (בתמ"ש 45483/03).

            יש לציין כי משך כל התקופה הנ"ל שהתה התובעת בישראל על-פי "רישיון ביקור", שתוקפו הוארך מעת לעת, וכך עד היום.

13.        ביום 18.11.03 נתן בית משפט זה צו לעיכוב יציאת הקטין מישראל, בהתחשב בגילו של הקטין, ובתוקף עד קבלת תגובת המשיבה, התובעת.

            בדיון שהתקיים ביום 21.9.04 הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, ולפיה הוסכמו הסדרי הראייה וכן הוסכם כי הקטין ייסע עם אימו לגרמניה ביום 22.12.04 ויחזור לא יאוחר מיום 2.1.05 , כנגד הפקדת ערבות לפקודת האב, ולאחריה יבוטל צו עיכוב היציאה שהוצא כנגד הקטין.

14.        ביום 31.12.03 הוגשה תביעת ההגירה הנ"ל ע"י התובעת. במסגרת קדם המשפט בתביעת הגירת הקטין ובתביעות המשמורת, עתר ב"כ התובעים למינוי מומחה אשר יחווה דעתו באשר לטובת הקטין. לאחר קבלת תגובת ב"כ הנתבע, ועל-אף התנגדותו למינוי מומחה בשלב זה, בהחלטה מיום 21.10.04, קבעתי זה שיש להיעתר לבקשה על-מנת להגיע להכרעה בתביעה גופה. הנחיתי את המומחה ליתן דעתו בשאלת מסוגלות שני ההורים לגידול הקטין, עניין טובת הקטין, סיבת ההגירה, שאלת המרחק, צרכי הילד, וכיו"ב.

 בהחלטה מיום זה מונתה כמומחית ד"ר שפרה דיאור.

15.        ביום 16.1.05 נתקבלה חוות דעתה של ד"ר דיאור. לאחר סקירה ארוכה ומקיפה  שערכה המומחית, היא מסכמת וממליצה ש "המשמורת על הילד תהיה אצל האם, והיא תוכל להגר עם הילד לגרמניה למשך שנה. בתום השנה תבוא האם עם הקטין לישראל לצורך עשיית הערכה מחודשת לגבי שאלת המשך ההגירה עם הילד".

כמו-כן, פרטה המומחית בחוות דעת זו את הסדרי הראייה הרצויים, וכן הומלץ על טיפול פסיכולוגי והדרכה הורית לכל אחד מההורים, הכל כפי שמפורט בחוות הדעת. 

16.        בהחלטתי מיום 1.2.05 ולבקשת ב"כ הנתבע, הוזמנה  ד"ר דיאור לחקירה על חוות דעתה.    המומחית נחקרה ביום 7.3.05, 4.4.05, 5.4.05. לאחר מכן, החלה התובעת בעדותה.  אף התובעת נחקרה פרק זמן ממושך וחקירתה התפרשה על-פני 3 ישיבות הוכחות.  יצויין כי לפנים משורת הדין, הקדיש ביהמ"ש לחקירת המומחה ולחקירת הצדדים זמן רב מהמקובל.

בהחלטתי מיום 12.7.05 קבעתי כי התובענה תלויה ועומדת זה זמן רב, כאשר התובעת שוהה בינתיים בישראל וממתינה להכרעה. בנסיבות אלה, קבעתי תאריכים ושעות מוגדרים וסופיים לסדר הבאת הראיות לסיום הדיון.

עיקר טענות הצדדים:

17.        התובעת מציינת בכתב התביעה כי איננה מעוניינת להיות תושבת קבע בישראל, וטוענת כי גם כאשר חיה עם הנתבע, תיכננו הם לחיות בחו"ל לאחר השלמת לימודי האדריכלות של הנתבע.

            כמו-כן מציינת התובעת שהיא מעל גיל 40, אינה דוברת עברית, ואף אם משרד הפנים יתיר לה לעבוד בישראל - סיכוייה למצוא מקום עבודה אינם טובים, והיא תאלץ לבחור בין מקור פרנסתה ומולדתה מחד, לבין הקטין מאידך, ומצהירה בתוקף כי "לעולם לא תעזוב את בנה".

            זאת ועוד, טוענת התובעת כי הנתבע איננו מסוגל לפרנס בכבוד את הקטין, והוא תלוי לחלוטין באימו.

            בפני המומחית וכמפורט בחוות הדעת מיום 16.1.05,  טוענת התובעת כי "הבן איננו יהודי ועלולים להיות לו קשיים בישראל בשל היותו שונה משאר הילדים. בגרמניה תהיה לילד אפשרות ללמוד אודות היהדות והנצרות יחד. הוא אזרח גרמניה ושולט היטב בשפה הגרמנית.  אני אינני יהודייה, אינני מדברת עברית, אין לי כל סטטוס בישראל אלא של תיירת. אני זרה פה. אני ובעלי לשעבר חושבים לחזור זה לזה וליצור משפחה חדשה. בישראל אין לי סיכוי למצוא פרטנר חדש ולהקים משפחה. אני אדאג שלילד יהיה קשר טוב עם אביו ואביא אותו על חשבוני לארץ 4 פעמים בשנה. אני גם מוכנה להתחייב שהילד ילמד בבי"ס יהודי בגרמניה. לאב אין מסוגלות לגדל את הילד".

            לפיכך, טוענת התובעת, טובת הקטין מחייבת קביעה שהמשמורת עליו תהא נתונה לה, בגרמניה.

18.        לטענת הנתבע, כמפורט לארכה בחוות דעתה של ד"ר דיאור, המשמורת צריכה להיות אצלו "בכל מקרה ובכל תנאי, גם אם ק  הייתה נשארת בארץ". הוא מנמק דבריו בכך שהוא היה הדמות המרכזית בגידולו של הילד ובהתפתחותו. התובעת, לדידו, אינה ממלאת את צרכיו הנפשיים והפיזיים של הילד, וגרמה לו נזקים עצומים בחטיפתו.  עוד הוא מציין כי בשל עבודתה של התובעת כדיילת, ממילא תיעדר כשליש מימות החודש כשהקטין ישאר עם סבתו (אם התובעת) או עם מטפלת ואף מטעם זה ראוי שיהיה במשמורתו.

לטענתו, אם יקבע שהילד ישאר בישראל, האם תוכל להגיע בתדירות גבוהה מאוד לישראל, לאור מקצועה כדיילת.

הנתבע טוען כי הילד לא יוכל לעמוד בהגירה נוספת. הוא עבר טלטלות רבות והנסיעות יהיו קשות לו.

הנתבע מוסיף ואומר כי מאז ומעולם היה ברור לצדדים כי ימשיכו להתגורר בישראל ולגדל כאן את בנם.

            החטיפה שארעה בעבר מלמדת, לטענתו, על אופייה של התובעת ורצונה לעשות הכל על מנת לסכל קשר בין האב לבנו, וברור שלא תפעל אחרת באם תקבל גושפנקא משפטית להגירה ולהרחקת הילד מאביו (ראה ס' 172 לכתב ההגנה).

            בכתב ההגנה מלין הנתבע גם על הורי האם , שלטענתו מעולם לא קיבלו אותו כחלק מהמשפחה ועשו הכל על-מנת להבהיר לו שאינו רצוי. הם ישמשו גורם מסית לניתוק הילד מאביו.

            לעניין הקטין טוען הנתבע כי הינו אזרח ותושב ישראלי וכאן מרכז חייו. לסימוך טענה זו מפנה הנתבע לפסקי הדין שניתנו בגרמניה וקבעו קביעות דומות. הוא מוסיף כי הילד איננו נוצרי, ובהיבט מעשי נחשב "חסר דת". כמו-כן הילד מתגורר כיום בסביבה טובה בצפון ת"א, מתחנך בגן הולם, ונהנה גם מסיוע כלכלי של סבתו, אם הנתבע.

לסיכום, טוען הנתבע כי אין בהגירה כשלעצמה כל יתרון עבור הקטין, והיא תביא לפגיעה קשה בקשר שבין הילד לאביו, שעלולה להסתיים אף בניתוק של ממש.

חטיפת הקטין ע"י אימו והקשר עם האב בתקופה זו

19.        כאמור לעיל, נטלה התובעת את הקטין לגרמניה ביום 17/3/03. נסיעה זו הייתה בהסכמת הנתבע ואולם ביום 26/3/03 הודיעה התובעת לנתבע, במהלך שיחת טלפון, כי החליטה שלא לחזור עם הקטין לישראל.

            עוד ציינו כי התנהלו הליכים בגרמניה אותם יזם האב, עפ"י אמנת האג וכי רק לאחר שערכאת הערעור דחתה את ערעורה של האם, חזרה עם הקטין לארץ.

20.        בית משפט השלום בגרמניה הורה על החזרת הקטין לישראל, לאלתר. בפסק הדין שדחה את הערעור הורה בית המשפט לערעורים בגרמניה על ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום, הורה לפקיד הביצוע לפעול לביצוע פסק הדין והוענקה לו סמכות, בגוף פסק הדין, לעשות שמוש בכח כלפי צד ג' לשם אכיפת חזרתו של הקטין, לרבות צו בדבר עריכת חיפוש בדירת אביה של התובעת בה שוהה הקטין תקופות מסוימות. על התובעת נאסר להוציא את הקטין מגבולות גרמניה כדי למנוע סיכולו של פסק הדין (תרגום פסק הדין מגרמנית המסומן כנספח 10 לכתב ההגנה).

21.        לכתב ההגנה צורפו כתבי בי דין ומכתב שהוגשו ע"י התובעת לבית המשפט בגרמניה, במסגרת ההליכים שהתנהלו שם. כך למשל, כתבה התובעת לבית המשפט מכתב ביום 23/7/03 ובו ביקשה שבנה לא ישלח לישראל שכן חזרתם לישראל תביאם לכדי ייאוש. התובעת מציינת את אלימותו של הנתבע ושל אמו ואת שנאתם "כלפי כל הגרמנים" וכי התנהגותה של אם הנתבע עלולה להביא להפרדה בינה לבין בנה (נספח 7 לכתב ההגנה).

            בכתבי בי הדין שהוגשו בגרמניה מציינת התובעת כי העברת הקטין לישראל תוליך "לקריעתו מסביבתו החברתית והלשונית המוכרת לו עד עכשיו, ותיחשב לנתינת הילד בידי זר. אבי הילד נעשה זר לילדו, הניתוק והזמן שחלף מאז הובילו לכך שיואל שכח את אביו... צריך לקבוע שהניכור שהחל מזמן התפתח עד כדי שכחה מוחלטת. י' לא מדבר עברית יותר, הקשר בין האב לבן נותק, בייחוד שאביו של הילד לא עשה מאומה כדי לשמור על קשר" (נספח 2 לכתב ההגנה).

22.        אין חולק כי ההליכים בגרמניה ארכו זמן. במסגרת הדיון הראשון בערכאה הראשונה, בבית המשפט בגרמניה, הוצע לתובעת לחזור עם הקטין לישראל ואולם היא עמדה על שמיעת ההליך לגופו ועל מתן פסק דין. לאחר מכן, ביקשה את עיכובו עד למתן ההחלטה בערעור.

23.        מחלוקת עמוקה פרושה בין הצדדים בכל הנוגע לקשר שבין הנתבע לקטין בעת שהיית הקטין עם אימו בגרמניה.

            כעולה מכתבי בי הדין, ציינה האם כי האב הפך לזר עבור הקטין וכי לא עשה מאומה כדי לשמור על הקשר עם הקטין. לטענת האם התקשר האב רק כחמש פעמים בין מועד ה 5/4/03 ועד למועד יום 7/5/03, ואף כשהגיע הנתבע לגרמניה ביום 19/4/03 הקדיש מזמנו לפגישה עם עוה"ד שלו זמן רב יותר מהפגישה שהתקיימה בינו לבין הקטין (עמ' 7 לנספח 2 לכתב ההגנה).

            מנגד - מציין האב כי האם הקשתה בכל דרך אפשרית על קיום קשר בינו לבין הקטין, הן באמצעות שיחות הטלפון והן ע"י סיכול מפגשים בינו לבין הקטין בגרמניה.

24.        לטענת האב כעולה מסעיפים 63 - 68 לכתב ההגנה, למעט מפגש אחד עם הקטין ביום 20/4/03 שארך כשעתיים, מנעה האם כל מפגש נוסף עד לחדש יוני 2003. כשניסה הנתבע לתאם מפגש נוסף בחודש מאי, סירבה לכך התובעת ללא כל נימוק. עוד טוען הנתבע כי התובעת מנעה קשר טלפוני רציף בינו לבין הקטין. התובעת נמנעה מלענות לשיחות הטלפון או שסיימה אותן לאחר דקות ספורות, התובעת אף החליפה את מספר הטלפון הנייד שלה וניתקה את הטלפון בבית אמה ובבית אביה לימים ארוכים. התובעת פעלה באופן זה כדי לנתק את הקשר שבין הקטין לנתבע.

25.        התובעת מכחישה את טענות הנתבע בעניין זה בכלליות, בסיכומיה (עמ' 11, 12) ובעדותה בעמ' 201 - 203, 210, 217 - 218 ועוד).

לקריאת המשך המסמך יש להזדהות כמנוי או לרוכשו

לרכישה תמורת 25.00 ש"ח » להזדהות כמנוי » לרכישת מנוי »

האתר פותח ומתוחזק ע"י סלטה אינטרנט בע"מ