השופט א' שהם:
1. ביום 12.11.2007, נפל סמל ראשון אסף וקסמן זכרונו לברכה (להלן: המנוח), עת התהפך הנגמ"ש בו נהג, במהלך אימון של יחידת המילואים בה שירת. בעקבות תאונת אימונים טראגית זו, הועמדו לדין המשיבים 4 עד 6 (להלן: המשיבים), שהיו מפקדיו של המנוח, ואלה שתכננו ואישרו את האימון המדובר, באשמה שגרמו ברשלנות למותו של המנוח. בסופו של יום, זוכה המשיב 6 מאשמה, והמשיבים 4 ו- 5 הורשעו בעבירה של התרשלות בלבד.
2. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי אותה הגישו הוריו של המנוח, לאון ורחל וקסמן, המורה לתובע הצבאי הראשי (להלן: התצ"ר), ולפרקליט הצבאי הראשי (להלן: הפצ"ר), המשיבים 1 ו- 2 לעתירה, לבוא וליתן טעם מדוע לא יוגש ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי המיוחד (להלן: בית הדין הצבאי או בית הדין) בעניינם של המשיבים בתיק מ/8/08, ומדוע הוחלט למשוך את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו האמור של בית הדין הצבאי.
רקע והליכים קודמים
3. ביום 11.11.2008, הגישה התביעה הצבאית כתב אישום לבית הדין הצבאי נגד המשיבים, ונגד סמל ראשון (במיל') יפתח ניב, שהיה מפקד הנגמ"ש בו נהג המנוח בעת שנהרג (להלן: סמ"ר ניב). על פי הנטען בכתב האישום, נהגו המשיבים וסמ"ר ניב ברשלנות, וכתוצאה מכך גרמו למותו של המנוח. לפיכך, יוחסה להם בכתב האישום עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
4. ביום 20.1.2009, כחלק מכתב האישום, הגישה התביעה הצבאית לבית הדין הצבאי מסמך המפרט את הרשלנות המיוחסת לכל אחד מהמשיבים ולסמ"ר ניב (להלן: מסמך ראשי הרשלנות).
על פי הנטען במסמך ראשי הרשלנות, המנוח הוסמך לנהוג בנגמ"ש במסגרת שירותו הסדיר, אך לא שימש כנהג נגמ"ש במהלך שירותו במילואים. ביום גיוסו של המנוח למילואים, החליט המשיב 6, שהיה מפקד פלוגתו של המנוח (פלוגה ב'), כי לצורך התרגיל, יעבור המנוח לפלוגה השנייה בגדוד (פלוגה א'), וישמש בה כנהג נגמ"ש. המנוח הביא לידיעתו של המשיב 6, כי הפעם האחרונה בה נהג בנגמ"ש הייתה במסגרת שירותו הסדיר, וכי הוא לא נהג בנגמ"ש מזה כ- 8 שנים. בתגובה, אמר המשיב 6 למנוח, כי הוא יעבור רענון נהיגה בנגמ"ש, ביחד עם שאר נהגי הנגמ"ש של הגדוד. בהמשך לכך, נערך למנוח ולשאר נהגי הנגמ"ש שהשתתפו בתרגיל, רענון נהיגה. הרענון הועבר על ידי סגן מפקד פלוגה ב' בגדוד (להלן: סמ"פ ב'). האחרון מונה לתפקיד על ידי המשיב 5, אשר פיקד באותה העת על הגדוד בו שירת המנוח. המשיב 5 מינה את סמ"פ ב' להיות מפקד הרענון, על אף שהאחרון לא נהג בנגמ"ש מזה כ- 15 שנה, ובעצמו נדרש לעבור הסמכה מחודשת לנהיגה בנגמ"ש. על פי הנטען, במסגרת הרענון, לא ביצע המנוח את מבחן ההסמכה הנדרש על מנת להסמיך מחדש את מי שחלפה תקופה העולה על 5 שנים, מאז הפעם האחרונה בה נהג בנגמ"ש, ולמעשה, בעת יציאתו לתרגיל, לא היה למנוח רישיון תקף לנהוג בנגמ"ש. כמו כן, במסגרת הרענון, לא תורגלה נהיגה בתנאי שטח.
עוד נאמר במסמך ראשי הרשלנות, כי טרם היציאה לתרגיל, העביר המשיב 6 תדריך בטיחות לנהגי הנגמ"ש, בו הדגיש את האיסור לנסוע בנגמ"ש כאשר דלתות צוהר הנהג וצוהר המפקד (להלן: מדפים) פתוחות, ואת החובה לנהוג בנגמ"ש רק כאשר מדפיו סגורים ונעולים. עם זאת, המשיב 6 לא ציין בתדריך הבטיחות את החובה לחגור חגורות בטיחות בנגמ"ש. כבר בתחילת התרגיל, הודיע המנוח, ברשת הקשר הפנימית של הנגמ"ש, כי מדף הנהג שמעליו פתוח. בעקבות הודעתו של המנוח, נעצר הנגמ"ש ונעשו ניסיונות לסגור את המדף. בהמשך, כאשר מדף הנהג נפתח בשנית, החליט סמ"ר ניב לקבע אותו במצב פתוח, וזאת בניגוד להוראה המפורשת שקיבל, שלא לעשות כן. לאחר זמן מה, הגיעו הנגמ"שים לירידה תלולה בה נדרשו לבצע עיקול חד שמאלה. הכוח לא ידע אודות הירידה האמורה מבעוד מועד, והיא לא הוגדרה כנקודת תורפה בטיחותית בתרגיל. במהלך הירידה, צבר הנגמ"ש בו נהג המנוח תאוצה, עלה על שיפוע מצד ימין של הדרך והתהפך. המנוח, שלא היה חגור ונעול בתוך תא הנהג, הועף ממקומו, נלכד בין הנגמ"ש לקרקע, ומצא את מותו.
נטען במסמך ראשי הרשלנות, כי לאחר התאונה, התברר כי תיקי התרגיל ששימשו באימון, נכתבו ואושרו בניגוד לפקודות ולהנחיות הצבא. זאת, מן הטעם שהמשיב 6 ומפקד הפלוגה השנייה שהשתתפה בתרגיל (להלן: מ"פ א'), אשר כתבו את תיקי התרגיל, והמשיב 5, שאישר את תיקי התרגיל, לא ערכו סיור משותף בשטח התרגיל, טרם כתיבתם ואישורם של התיקים. כמו כן, לא סומנו מכשולים ונקודות מסוכנות בציר התנועה בתרגיל, ולא נכללה בתיקים כל התייחסות לעניינים אלו. בנוסף נטען, כי בניגוד לפקודות, תיקי התרגיל לא כללו את הוראות הבטיחות הרלבנטיות, ובפרט לא נכללה בהם ההוראה המחייבת לחגור חגורת בטיחות בעת נסיעה בנגמ"ש. כמו כן, לא הייתה בתיקי התרגיל הוראה לבדוק ולוודא את כשירותם של נהגי הנגמ"ש קודם לביצוע התרגיל, ולא נקבע בהם מה יהיו תכניו של רענון הנהיגה שהועבר להם. על אף הכשלים האמורים בתיקי התרגיל, הם אושרו ונחתמו על ידי המשיב 4, שהיה ראש מטה האוגדה שתחתיה פעל גדוד המילואים של המנוח, וזאת מבלי שהוא שם ליבו אל הכשלים בתכנון התרגיל או הורה על תיקונם.
5. ביום 6.2.2012, הורשע סמ"ר ניב, על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בכך שגרם ברשלנות למותו של המנוח, וביום 24.12.2012, לאחר ניהול משפט הוכחות ממושך, הכריע בית הדין הצבאי את דינם של המשיבים.
6. אשר למשיב 6, נקבע בהכרעת הדין, כי בחירתו במנוח לשמש כנהג נגמ"ש אינה לוקה בפגם כלשהו, או מהווה חריגה מנורמת זהירות ראויה. עוד נקבע, כי חרף העובדה שהמנוח לא נהג בנגמ"ש במשך מספר שנים, היו לו הן את הכשירות הפורמאלית והן את הידע המהותי, הנדרשים לנהיגה בנגמ"ש, במסגרת התרגיל. זאת, קבע בית הדין, בשים לב לעובדה שהיו באותה העת חיילי מילואים רבים ששימשו כנהגי נגמ"ש, אף על פי שלא נהגו בנגמ"ש שנים רבות. עוד קבע בית הדין, כי על פי פקודות הצבא באותו זמן, די היה ברענון הנהיגה שעבר המנוח כדי להכשיר אותו לנהוג בנגמ"ש במסגרת התרגיל. אשר לרענון עצמו, קבע בית הדין, כי הוא לא היה תחת אחריותו של המשיב 6, וכי המשיב 6 היה רשאי להניח כי הוא יבוצע באופן מקצועי, ויתאים גם למי שלא נהג בנגמ"ש תקופה ארוכה. עוד נקבע, כי לאחר הרענון, טען המנוח בפני מפקדיו כי הוא כשיר לנהיגה בנגמ"ש ולא הסתייג מהתפקיד שהוטל עליו. נקבע בנוסף, כי במידה שהמנוח היה מביע הסתייגות כלשהי מלנהוג בנגמ"ש במסגרת התרגיל, הדבר לא היה נכפה עליו. כמו כן, קבע בית הדין, כי מרגע שהמשיב 6 העביר את המנוח לפלוגה א' כדי שישמש בה כנהג נגמ"ש ועד קרות התאונה, הלכה למעשה, היה המנוח תחת אחריותו הפיקודית של מ"פ א', והוא זה שהיה אחראי לוודא את כשירותו לנהיגה בנגמ"ש במסגרת התרגיל (עמ' 50, ש' 5, עד עמ' 51, ש' 7, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).
בהתייחס לכך שהמשיב 6 לא ביצע סיור בציר התנועה של הגדוד, טרם כתיבת תיק התרגיל, נקבע כי הדבר אינו מהווה רשלנות מצדו. זאת, מן הטעם שהוא ומ"פ א' סיירו כל אחד בציר התנועה, שהיה אמור לשמש את פלוגתו בתרגיל, ורק במועד מאוחר יותר התברר כי שתי הפלוגות ינועו יחדיו בציר התנועה בו סייר מ"פ א'. המשיב 6 ומ"פ א' כתבו בצוותא את תיקי התרגיל, ועל כן סיור נוסף של המשיב 6 בציר התנועה שמ"פ א' כבר סייר בו, לא היה בו כדי להוסיף לבטיחות התרגיל (עמ' 51, ש' 21-8, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).
אשר לכתיבת תיק התרגיל, נקבע כי המשיב 6, שהיה גם קצין הבטיחות של פלוגתו, התרשל בכך שלא הכיר את כלל הוראות הבטיחות הרלבנטיות לתרגיל. עוד נקבע, כי לצורך כתיבת תיק התרגיל, הסתמך המשיב 6 על כרך הוראות בטיחות שלא היה מעודכן, אשר לא כלל חלק מהוראות הבטיחות הנדרשות לכתיבת התיק. כמו כן, בעת אישורם של תיקי התרגיל, המשיב 6 לא התריע בפני המשיבים 4 ו- 5, כי הוא אינו מנוסה בכתיבת תיקי תרגיל ואינו מכיר את הוראות הבטיחות הרלבנטיות. חלף זאת, הציג המשיב 6 את התיק שכתב, כתיק שיש בו ביצוע מלא ומקצועי של הפקודה אותה קיבל. בית הדין הצבאי קבע, כי תפקידו של המשיב 6 חייב הכרה מעמיקה ורחבה יותר של הוראות הבטיחות מזו שהייתה לו, ולא היה די בפעולות בהן נקט בכדי להשלים את החסר. עוד נקבע, כי הייתה על המשיב 6 חובה ללמוד ולהכיר את הוראות הבטיחות הרלבנטיות במלואן, ומשלא עשה כן, היה עליו להתריע על כך בפני מפקדיו, ולא לקחת על עצמו משימות, שלא היה לו הידע המקצועי הנדרש לביצוען. בהקשר זה, קבע בית הדין הצבאי, כי ביצוע המשימה אינו "אינטרס על" שיש לממשו ללא כל התחשבות בנסיבות, ולא אחת יש "להציף" חוסרים שונים ולתבוע את השלמתם, חובה בה המשיב 6 כשל (עמ' 51, ש' 22 עד עמ' 52, ש' 30, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).
7. בהתייחס למשיב 5, קבע בית הדין הצבאי, כי הוא התרשל בכך שהטיל על המשיב 6 ומ"פ א' לכתוב את תיקי התרגיל, מבלי שווידא כי יש להם את הידע והאמצעים הנדרשים לכך, ולא נתן דעתו לחוסר ניסיונם בתחום. עוד נקבע, כי המשיב 5 התרשל בכך ששלח את המשיב 6 ומ"פ א' לתור אחר החומר הרלבנטי לכתיבת תיקי התרגיל, שעה שכלל לא ידע את מיקומו והאם ניתן בכלל להשיגו (עמ' 42, ש' 29-4, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).
בית הדין הצבאי דחה את טענתו של המשיב 5, לפיה החובה להכיר וללמוד את הוראות הבטיחות הרלבנטיות לתרגיל הייתה מוטלת על המשיב 6 ומ"פ א', וקבע כי היה עליו להכיר את הוראות הבטיחות הרלבנטיות לתרגיל בעצמו, ולוודא כי המשיב 6 ומ"פ א' מכירים אותן אף הם. בעניין זה קבע בית הדין, כי הסמכות להטיל מטלות וליתן פקודות, כוללת בחובה גם את האחריות להיות בעל הניסיון והידע המתאימים, בכדי לפקח בצורה אפקטיבית על ביצוען. כמו כן, נדחתה טענתו של המשיב 5, לפיה אין להטיל עליו אחריות, מאחר שממילא איש אינו קורא ומכיר את הוראות הבטיחות. בית הדין קבע, כי לא ניתן לקבל טענה מעין זו, שעה שקיימת חובה ברורה וחד משמעית להכיר את הוראות הבטיחות על בוריין. חובה זו מוטלת על כל מפקד היוזם פעילות צבאית אשר יש בצידה סיכונים, והכרת הוראות הבטיחות הרלבנטיות היא תנאי ליציאה לאותה פעילות. בית הדין הצבאי עמד על כך, כי פסיחה על חובה זו, או מימושה ברשלנות, יולידו בהכרח סיכונים מיותרים, וכי בענייני בטיחות אין מקום ל"קיצורי דרך", או להסתמכות על הזיכרון (עמ' 43, ש' 23-1, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).
עוד קבע בית הדין הצבאי, כי המשיב 5 התרשל בכך שלא נקט בצעדים הנדרשים למזעור הסיכונים הנובעים מביצוע התרגיל. המשיב 5 לא עמד על כך שרענון הנהגים יועבר על ידי מדריך מקצועי ומיומן מבית הספר הצה"לי הרלבנטי. חלף זאת, הוא מינה לתפקיד את סמ"פ ב' שניסיונו בתחום היה אפסי, וזאת מבלי שבירר האם יש לו את ההכשרה המתאימה לביצוע המשימה. בית הדין קבע, כי העובדה שהמשיב 5 קיבל הוראה מהאוגדה לבצע את רענון הנהגים על בסיס כוח האדם של הגדוד אינה פוטרת אותו מאחריות, שכן היה עליו להתריע בפני האוגדה כי רענון מעין זה לא יהיה מקצועי דיו. עוד נקבע, כי המשיב 5 לא נקט כל פעולה, בניסיון למנוע את היווצרותו של מצב בו יעשה שימוש בנגמ"שים, בהם גם נהג הנגמ"ש וגם מוביל הנגמ"ש הם חסרי ניסיון, ולא עמד על כך שיועבר רענון גם למובילי הנגמ"שים (עמ' 43, ש' 30, עד עמ' 45, ש' 12, וכן עמ' 46, ש' 16-13, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).
נוסף על כך, נקבע כי המשיב 5 התרשל בכך שלא מילא את חובתו על פי פקודות הצבא לסייר בשטח התרגיל ביחד עם מ"פ א' והמשיב 6, ולא התריע באופן חד וברור על כך בפני המשיב 4, כאשר זה הציג בפניו את תיקי התרגיל לצורך אישורם (עמ' 46, ש' 12-11, וכן עמ' 48, ש' 22-3, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).
8. אשר למשיב 4, נקבע כי הוא התרשל באופן ממשי בדרך בה אישר את תיקי התרגיל. בית הדין הצבאי קבע, כי המשיב 4 לא עמד בחובתו הבסיסית לוודא כי כל משתתפי התרגיל מודעים לכלל הוראות הבטיחות הרלבנטיות ומכירים אותן. כמו כן, המשיב 4 לא ווידא שתיקי התרגיל מחילים את הוראות הבטיחות הנדרשות, וחלף זאת, אישר תיקים שמצוינות בהם מיני סיסמאות עמומות, מבלי שטרח לבחון האם הדברים נהירים למשתתפי התרגיל, או לו עצמו. עוד נקבע, כי המשיב 4 לא בירר האם עמדו לרשות מתכנני התרגיל האמצעים והחומרים הדרושים להם על מנת לכתוב את תיקי התרגיל, וזאת על אף שהיה מודע לכך כי לרשות המשיב 6 ומ"פ א', עמד כרך בטיחות אחד בלבד כאשר הם כתבו את התיקים, וכי לא היה ברשותם כרך הבטיחות הנוסף, הנדרש למשימה. כמו כן, בית הדין הצבאי עמד על כך, כי לא היה כל היגיון פנימי בנקודות שהעלה המשיב 4 במהלך הישיבה, במהלכה הוצגו לו תיקי התרגיל לאישור, וכי היו אלה עניינים אותם העלה מזיכרונו ומניסיונו באופן אסוציאטיבי (עמ' 33 להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).
עוד נקבע, כי המשיב 4 לא ווידא כי המשיב 5 סייר אף הוא בשטח התרגיל, וזאת על אף שהיה מודע לכך שמ"פ א' היה היחיד שערך סיור בציר התנועה של התרגיל. כמו כן, אף שצוין בתיקי התרגיל כי יבוצע רענון גם למובילי הנגמ"שים בתרגיל, המשיב 4 לא חקר בנושא ולא ווידא שרענון מעין זה אכן בוצע. לבסוף, ביום שלאחר הישיבה, אישר המשיב 4 את תיקי התרגיל המתוקנים שהוגשו לאישורו, הגם שאף לא אחד מהדגשים לשיפור התיקים, אותם העלה במהלך הישיבה עמו, מצא את ביטויו בנוסח המתוקן שהוגש לאישורו (עמ' 35, ש' 24, עד עמ' 36, ש' 20, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).