אינדקס עורכי דין
... עורך דין
... נוטריון
... בוררים
... מגשרים
... מומחים לדין הזר
שרותים משפטיים
... פסיכיאטריה משפטית
... עדים מומחים
... רואי חשבון
... חוקרים פרטיים
... פוליגרף
... גרפולוגיה
... תרגום משפטי
... שרותי עזר משפטיים
... שמאים
... תמלול והקלטות
חיפוש | Newsletter | חדשות | מאמרים | פסיקה | חקיקה | וידאו יצירת קשר ... שרות לקוחות ... פרסום ...
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
בית משפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בתאריך: 14/04/2008


בפני:
1. כב' השופט/ת א' א' לוי
2. כב' השופט/ת י' דנציגר
3. כב' השופט/ת ע' פוגלמן
עותרים:
1. משה כץ
2. מירה כץ
3. תמר (כץ) פלד
4. אמנון כץ
5. יואב כץ
6. עומרי כץ
7. מרב (כץ) לנגוט
- נגד -
משיבים:
1. נשיא המדינה (נמחק)
2. שר המשפטים
3. ועדת השחרורים המיוחדת
4. סמיר מחמד ג'נאמה
5. פתחי מחמד ג'נאמה
6. עלי מחמד טראד גנאיים
7. אחמד מזייד קוזלי
8. עטאף איברהים סביחי
ב"כ עותרים:
1. עו"ד יעקב וינרוט
2. עו"ד גרשון גונטובניק
3. עו"ד אלירם בקל
4. עו"ד נטע גולן
ב"כ משיבים:
1. עו"ד ענר הלמן
2. עו"ד מירב חורי
הנדון:
עתירה לתן צו על תנאי

פסק-דין

השופט ע' פוגלמן:

           האם יש מקום להתערב בהחלטת נשיא המדינה לקצוב את עונשם של המשיבים 4 - 8 אשר הורשעו ברציחתו של הנער דני כץ ז"ל? זו השאלה העומדת להכרעתנו בעתירה זו.

הרקע לעתירה

1.        ביום 8.12.1983 אבדו עקבותיו של הנער דני כץ ז"ל. מקץ שלושה ימים, נמצאה באקראי גופתו כשעליה סימני אלימות קשה. בחלוף שנתיים, הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה את המשיבים 8-4 (להלן: המשיבים) בביצוע הרצח בכוונה תחילה, בקשירת קשר לביצוע הרצח, ובחטיפה לשם רצח, עבירות לפי סעיפים 499(1), 372, 300א(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בגין הרשעתם, נגזר על המשיבים עונש מאסר עולם ועוד עשרים-ושבע שנות מאסר. ערעור שהגישו המשיבים לבית משפט זה נדחה בשנת 1991 (ע"פ 915/85 קוזלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.1991)). בקשת המשיבים לקיים דיון נוסף בעניינם נדחתה אף היא (ד"נ 3081/01 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441 (1991)). בשנת 1999 הורה הנשיא א' ברק לקיים למשיבים משפט חוזר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529 (1999)). בגדרי המשפט החוזר הורשעו המשיבים בכל העבירות בהן נמצאו אשמים במשפט המקורי, ונגזר עליהם עונש מאסר עולם בגין הרצח, וכן עונש של חמש עשרה שנות מאסר בגין יתר העבירות, לריצוי בחופף (תפ"ח (ת"א) 5052/99 מדינת ישראל נ' קוזלי (לא פורסם, 25.2.2002)). ערעור שהגישו המשיבים לבית משפט זה על הרשעתם במשפט החוזר נדחה בחודש מרץ 2005 (רע"פ 3268/02 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 761 (2005). להלן: רע"פ 3268/02). בנוסף לכך, הורשעו המשיבים 8-7 גם ברציחתה של החיילת דפנה כרמון ז"ל, בחטיפתה לשם אינוס, ובאינוסה. בגין הרשעתם בעבירות אלה, נגזר עליהם עונש של מאסר עולם ועוד עשרים שנות מאסר לריצוי בחופף. ערעורם על הרשעתם בעבירות אלה נדחה בידי בית משפט זה בשנת 1989 (ע"פ 157/87 סביחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.8.1989)). משיבים 8-7 מרצים עונשם זה בחופף לעונש שהוטל עליהם בגין רציחתו של דני כץ ז"ל.

2.        בסמוך לאחר דחיית ערעורם של המשיבים על הרשעתם במשפט החוזר, פנה בא-כוחם, עורך הדין אביגדור פלדמן, לועדת השחרורים המיוחדת כמשמעותה בס' 33 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: הוועדה; וחוק שחרור על-תנאי, בהתאמה) בבקשה כי זו תמליץ לנשיא המדינה לקצוב את עונשם של שולחיו. כן ביקש בא-כוחם של המשיבים לאפשר לו לטעון בפני הועדה על-פה. ביום 21.12.05 החליטה הועדה לאפשר לעורך הדין פלדמן לטעון לפניה במשך 45 דקות "על יסוד הנתונים המיוחדים של פרשה זו". ביום 21.2.06 נערך דיון לפני הועדה. ביום 10.4.06 החליטה הועדה פה אחד להמליץ לנשיא המדינה לקצוב את עונשם של המשיבים 7-8, אשר הורשעו, כאמור, הן ברציחתו של דני כץ הן ברציחתה של דפנה כרמון, לתקופה של 45 שנים. וכך נומקו הדברים:

"בעניינם של כוזלי וסביחי [המשיבים 8-7, ע' פ'] אנו ממליצים על קציבת עונש של ארבעים וחמש שנות מאסר, בהתחשב עם ביצועם של שני מעשי הרצח ועבירות נוספות. מול השיקולים לחומרה ניצב שיקול אחד לקולא והוא: דרכם של נשיאי ישראל לקצוב בדרך המלך עונש של 24 שנים על אסירי עולם, בעת שבשלו התנאים לראשונה להגיש בקשה לקציבת עונש בעניינם של כוזלי וסביחי, אלא שהבקשה לא הוגשה מכיוון שפעלו לקיומו של משפט חוזר בעניינם".

           בהתייחס למשיבים 6-4 נחלקו דעות חברי הועדה. שני חברים תמכו בהמלצה לקציבת העונש לשלושים שנות מאסר, ושני חברים אחרים תמכו בהמלצה לקציבת העונש לשלושים וחמש שנות מאסר. וזו היתה לשון ההמלצה:

"שני חברים ממליצים בפני כבוד הנשיא כי עונשם של שלושה אלה [המשיבים 4 - 6, ע' פ'] ייקצב לשלושים שנים וזאת בשל דרכם של נשיאי ישראל לקצוב בדרך המלך עונש של 24 שנים על אסירי עולם בעת שבשלו התנאים להגיש בקשה לקציבת עונש, כשהתוספת לעונש זה - והעמדתו על 30 שנה - מבטאת את החומרה היתרה של המעשה במושגי אותם זמנים. שני חברי הועדה סבורים שיש לכבד ולקיים את מטרתו של המחוקק בסעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט, אשר ביקש להבטיח כי מצבו של נאשם בסיום המשפט החוזר לא יורע מבחינת חומרת העונש כתוצאה מניהול המשפט. ההוראה מתייחסת אמנם להגבלת סמכותו של בית המשפט אשר שב לגזור את הדין בתום המשפט החוזר, וסמכותה של ועדת הקציבה איננה מוגבלת. אולם יש להפנים את רוח ההוראה גם בבוא הועדה לתת את המלצתה. ולעומת זה: שני חברים של הועדה ממליצים להעמיד את קציבת העונש על שלושים וחמש שנה, מתוך התחשבות בנסיבות הנוראות שבהן בוצעה העבירה. שני חברי הוועדה המציעים החמרה בקביעת העונש אינם מתרשמים מהעובדה שאסירים אלה לא נמלטו מהארץ בעת שהתנהל נגדם המשפט החוזר ... אין שני החברים מייחסים משקל משמעותי להתנהגותם הטובה בכלא והעדר תלונות נגדם. מצב דברים זה אמור להילקח בחשבון השיקולים כאשר יתייצבו בפני ועדת השחרורים המיוחדת לעניין שחרורם על תנאי".

           במהלך החודשים יולי - אוגוסט 2007 העביר שר המשפטים לנשיא המדינה את המלצותיו לקצוב את עונשם של המשיבים 4 - 6 לשלושים שנות מאסר; ואת עונשם של המשיבים 7 - 8 לארבעים וחמש שנות מאסר. ביום 8.8.07 החליט נשיא המדינה לקצוב את עונשם של המשיבים כאמור בהמלצתו של שר המשפטים. במאמר מוסגר נעיר, כי בחודש מאי 2007 הגישו המשיבים עתירה לבית משפט זה נגד שר המשפטים בדרישה שימליץ בפני נשיא המדינה לקצוב את עונשם. זאת, נוכח הזמן שחלף מאז שניתנה המלצת הוועדה. בעוד העתירה תלויה ועומדת הועברה המלצת שר המשפטים, ולבקשת העותרים, העתירה נמחקה (בג"צ 4572/07 גנמאה נ' שר המשפטים (לא פורסם, 22.8.2007)).

3.       ביום 9.9.07 קיימה ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, לבקשת חברים בוועדה, דיון בעניין קציבת עונשם של המשיבים. בהודעה מאותו יום מטעם לשכת הנשיא, אשר פורסמה באתר האינטרנט של בית הנשיא וצורפה כנספח לעתירה, נכתב כך:

"רק לאחר ששר המשפטים אישר את המלצות הוועדה [ועדת השחרורים המיוחדת] שהתקבלו במקרה הנדון, החליט הנשיא לקבל את המלצות שר המשפטים והוועדה המקצועית, וקבע בהתאם להמלצות כי מאסרם של שניים מן הרוצחים יעמוד על 45 שנה  ... ולשלושה נוספים קבע מאסר ל-30 שנים. יצוין כי עונש מאסר עולם שהיה נהוג בעת התקיים משפטם של האסירים, עמד על 24 שנים, ובשל חומרת המעשים קצבו הוועדה המקצועית, שר המשפטים והנשיא, עונש גבוה וחמור לרמת הענישה של אותה תקופה".

4.        ביום 24.9.07 פנו העותרים - בני משפחתו של דני כץ ז"ל - לוועדה, לנשיא המדינה, לשר המשפטים ולמחלקת החנינות במשרד המשפטים. העותרים דרשו לעיין מחדש בהחלטות שהתקבלו בעניינם של המשיבים. זאת, לאחר שתינתן להם האפשרות להביא את טיעוניהם בפני הוועדה. בהחלטתו מיום 18.10.07 קבע יושב-ראש הועדה כי אין מקום להורות על כינוס מחודש של הועדה, שכן "נשיא המדינה כבר נתן את החלטתו בעניין זה על יסוד המלצתה של הוועדה. המלצה זו נבלעה בהחלטתו של כבוד הנשיא, ומשום כך אין לה קיום עצמאי". ביום 24.10.07 השיב לעותרים גם יועץ שר המשפטים. בפתח מכתבו ביקש יועץ השר להביע את צערו "על עגמת הנפש המובנת מאליה שנגרמה למשפחת כ"ץ אשר שמעה על הליך הקציבה מן התקשורת, ולא יודעה על קיומו במהלך השלבים השונים של הדיונים. אנו רואים בכך תקלה במישור הערכי ועל כך נבקש להתנצל באמצעותך". בצד האמור נכתב כי "שיתוף משפחות קורבן עבירה בהליך קבלת ההחלטות הנוגעות לקציבת מאסר מתחייב רק אם נעשתה פניה מפורשת בנושא מצידן". כן צוין, כי "בפן הנורמטיבי, מעשה הקציבה תקף ולא ניתן לשנות את החלטת נשיא המדינה".

           לשם שלמות התמונה נציין, כי לאחר שנקצב עונשם, פנו המשיבים 6-4 לוועדה בבקשה לשחרור על-תנאי ממאסר, לאחר שסיימו לרצות שני-שלישים מן התקופה שנקצבה.

טענות העותרים

5.        הטענה העיקרית שבפי העותרים הינה כי בהליך קציבת העונש נפלו פגמים חמורים ויסודיים המצדיקים את ביטולה של החלטת הנשיא ואת עריכתו של דיון חוזר בעניין זה. ראשית טוענים העותרים כי כלל לא היה מקום לקצוב את עונשם של המשיבים. בהקשר זה נטען, כי בהתאם לפקודת נציבות בתי הסוהר 4.5.00 צריכים היו המשיבים - אשר פעלו ממניעים לאומניים - להיות מסווגים כ"אסירים ביטחוניים" ומן המפורסמות הוא, כי עונשם של אלה אינו נקצב כלל. בהמשך, משיגים העותרים על הנחת העבודה לפיה לו היו פונים המשיבים בבקשה לקציבת עונשם היה עונשם נקצב לתקופה של עשרים וארבע שנים. בהקשר זה נטען, כי קציבתו של עונש מאסר עולם לתקופה של עשרים וארבע שנים מעולם לא היתה זכות קנויה, ואף לא הבשילה לכדי "נוהג מחייב". העותרים מוסיפים וטוענים, כי הנורמה הרלוונטית לקציבת העונש היא זו הנוהגת במועד קבלת ההחלטה - דהיינו, זו הקבועה בחוק שחרור על-תנאי -  ולא זו שנהגה במועד ביצוע מעשה הרצח או בשעת ההעמדה לדין. עוד נטען, כי חוק שחרור על-תנאי קובע רף קציבה מינימאלי של שלושים שנות מאסר ומכך יוצא, כי עונשם של המשיבים 4 - 6 נקצב לרף המינימאלי הקבוע בחוק, ועונשם של המשיבים האחרים נקצב בהתאם לרף מינימאלי זה. העותרים גורסים כי תוצאה זו אינה סבירה נוכח הנסיבות האכזריות של אירוע הרצח, ואף אינה עולה בקנה אחד עם תקופות המאסר שנקצבו למי שהורשעו בעבירות רצח שבוצעו בנסיבות דומות.

6.        בהמשך, מלינים העותרים על כך שלא ניתנה להם זכות טיעון לפני הוועדה. לטענתם, אמנם מבחינה פורמאלית לא עמדה להם זכות טיעון לעניין קציבת העונש מכוחו של חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה) מכיוון שלא ערכו פנייה בהתאם לנדרש בהוראות החוק. אולם, נוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה - חומרת העבירות בהן הורשעו המשיבים; הרקע הלאומני שעמד בבסיסן; ההד הציבורי לו זכתה הפרשה; ובעיקר העובדה שלבא כוחם של המשיבים ניתנה זכות טיעון לפני הוועדה - עמדה להם זכות טיעון "קונקרטית ומוגדרת" שמכוחה היה על הגורמים המוסמכים לוודא כי עמדת המשפחה תוצג במועד. להשקפת העותרים, העובדה שזכות הטיעון נשללה מהם עולה לכדי פגם חמור בהליך, אותו ניתן לרפא רק באמצעות ביטול החלטת הנשיא ועריכת דיון מחודש, בגדרו תינתן להם ההזדמנות להשמיע את טענותיהם.

7.        בהמשך טוענים העותרים לפגמים בתשתית העובדתית עליה נסמכה המלצת הוועדה. כך הם מציינים, כי לפני הוועדה נטען שהמשיבים לא הגישו מעולם בקשת חנינה, בעוד שבקשה כאמור הוגשה עוד בשנת 1992; כי לפני הוועדה נטען שהמשיבים הם נעדרי עבר פלילי, שעה ששניים מהם הורשעו גם ברצח החיילת דפנה כרמון; כי לפני הוועדה נטען שהרוצחים נקלעו לפרשה "משום רקע אישי או חברתי" בעוד שעל פי הכרעת הדין בעניינם אחד המניעים העיקריים לביצוע הרצח היה לאומני; ולבסוף, כי לפני הוועדה נטען שהרשעת המשיבים התבססה על הודאותיהם בלבד, בעוד שבפסק הדין במשפט החוזר נקבע כי ההרשעה נתמכת בראיות נוספות.

            להשקפת העותרים, נוכח כך שהחלטת הנשיא נסמכת על המלצת הוועדה, הרי שהפגמים שנפלו בעבודתה של האחרונה משליכים על תקפות החלטתו.

8.        לבסוף חולקים העותרים על המענה שניתן להם מטעם הוועדה ומטעם שר המשפטים והנשיא, ולפיו לא ניתן לבטל את החלטת הקציבה, או לכנס את ועדת השחרורים מחדש, מקום בו כבר ניתנה החלטה בעניין זה. העותרים חולקים גם על העמדה לפיה יש לראות את מעשה הקציבה כמעשה עשוי שאין לשנותו. בנוסף, להשקפתם, אף אם יכולתו של הנשיא לשנות את החלטתו מוגבלת, הרי שמגבלה זו אינה קיימת לגבי שר המשפטים אשר מעניק תוקף להחלטת הנשיא בדרך של "חתימת קיום".

טענות המדינה והמשיבים

9.        המשיבים 3-1 סבורים כי דין העתירה להידחות. בפתח הדברים נטען, כי יש להורות על מחיקתו של נשיא המדינה מרשימת המשיבים לעתירה מפאת החסינות מפני הליכים משפטיים המוענקת לו בסעיף 13(א) לחוק יסוד: נשיא המדינה. לגופו של עניין נטען, כי לנשיא מוקנה שיקול דעת רחב בהפעלת סמכויותיו לפי סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה, עליהן נמנית, בין היתר, הסמכות לקציבת עונש של מאסר עולם. מהיקפו הרחב של שיקול דעת זה נגזר מתחם התערבות צר ביותר של בית המשפט; זאת גם מקום בו נבחן שיקול הדעת בדרך של תקיפה עקיפה של חתימת הקיום של שר המשפטים. ככלל, סבורה המדינה, רק פגמים חמורים ביותר שדבקו בהחלטות הנשיא - ובעיקר פגמים שעניינם מרמה, שחיתות או חוסר סמכות - יכולים להביא לביטולן על ידי בית המשפט. במקרה שלפנינו, החלטות הנשיא אינן נגועות באיזה מאותם פגמים. בהקשר זה מדגישה המדינה כי לעמדתה, אף לו היה נקבע כי נפלו פגמים בעבודת הוועדה או כי המלצתה לנשיא היתה מוטעית, לא היה בכך כדי לבסס עילה לביטול החלטותיו. משכך, אין צורך להכריע בטענות העותרים באשר לטעויות שנפלו, להשקפתם, בהמלצת הועדה.

10.      המדינה מוסיפה וטוענת כי המלצת הוועדה, כמו גם המלצת שר המשפטים, "נבלעו" בהחלטתו של הנשיא ואינן עומדות עוד בזכות עצמן. משכך, למעשה, מבקשים העותרים מבית משפט זה לבחון את שיקול דעתו של נשיא המדינה עצמו בדרך של תקיפה עקיפה. להשקפת המדינה, ספק אם בית משפט זה מוסמך לבחון את סבירות שיקול דעתו של הנשיא. לגופן של החלטות הקציבה נטען, כי אין לומר שאלו אינן סבירות, וודאי שלא ניתן לאפיינן כבלתי סבירות בצורה קיצונית במידה המצדיקה התערבות שיפוטית. זאת, בשים לב לאופייה של סמכות ההקלה בעונש המסורה לנשיא. בצד האמור, בתגובה משלימה שהוגשה מטעמה ביום 31.3.2008 מציינת המדינה כי לעמדתה, הוועדה אינה מנועה מהתחשבות בנורמות הקציבה שנהגו עובר לחקיקתו של חוק שחרור על-תנאי כל עוד המלצתה עומדת ברף הקציבה המינימאלי של 30 שנים הקבוע בחוק זה. בצד האמור מציינת המדינה בתגובתה, כי "לו היה ב"כ היועץ המשפטי לממשלה צד לדיון בוועדת השחרורים המיוחדת בעניינם של המשיבים 8-4, הוא היה טוען בפני הוועדה, שאין כל מקום, ודאי בנסיבות העניין הקונקרטיות, שתעשה כן" (סעיף 4 לתגובת המדינה מיום 31.3.2008). עוד נטען לגופה של החלטת הקציבה, כי הקלה בעונש היא מעשה אינדיבידואלי המסור לשיקול דעתו המלא של הנשיא ונגזר מנסיבותיו האישיות של כל עבריין. לפיכך, מקרים אחרים שהציגו העותרים אינם מלמדים, כשלעצמם, על חוסר סבירות שנפלה בהחלטות הנשיא.

11.      המדינה מצרה על הצער ועוגמת הנפש שנגרמה לעותרים בשל כך שנודע להם רק בדיעבד על קציבת עונשם של המשיבים. אולם, להשקפתה, אין בעובדה זו כדי להביא לביטולה של החלטת הנשיא. לעמדתה, לעותרים לא מוקנית זכות טיעון בעניין קציבת העונש הואיל ותנאי לקיומה של זכות זו הוא פנייה מוקדמת של נפגע העבירה לרשויות, כפי שנקבע בחוק זכויות נפגעי עבירה. גם העובדה שהיתה נכונות - שלא מומשה - ליידע את העותרים, לפנים משורת הדין, בדבר ההליכים המתנהלים לקציבת העונש, אינה מקנה לעותרים זכות כאמור. מכל מקום, לשיטתה, אף לו עמדה לעותרים זכות טיעון - ואף לו נקבע כי זכותם זו הופרה - לא היתה בכך עילה לביטול החלטת הנשיא. זאת, הואיל וחוק זכויות נפגעי עבירה הוא "חוק רגיל" שאין בכוחו להתנות או לסייג את הסמכויות הנתונות לנשיא המדינה בחקיקת יסוד. לבסוף מבקשת המדינה להותיר בצריך עיון את השאלה האם רשאי נשיא המדינה  - או לחלופין, שר המשפטים - לחזור בו מהחלטתו לקצוב את עונשם של המשיבים.

12.      המשיבים הודיעו כי הם מצטרפים לעמדת המדינה בהתייחס לטענות שהועלו על ידי העותרים בגדרי העתירה. המשיבים הוסיפו והבהירו כי הגשת בקשת החנינה מטעמם נועדה אך ורק כדי לסלול את הדרך להקמת ועדת בדיקה בעניינם, אשר אכן הוקמה לאחר שהוגשה הבקשה; וכי להשקפתו של בא-כוחם, הרשעתם מבוססת על הודאותיהם ועל ראיות הנובעות מהודעות שנגבו מהם, ועליהן בלבד.

דיון

נשיא המדינה כמשיב

13.      העותרים צירפו את נשיא המדינה כמשיב הראשון לעתירתם. המדינה, מצידה, עותרת למחיקתו כמשיב, ובעניין זה הצדק עימה. סעיף 13(א) לחוק יסוד: נשיא המדינה מורה לאמור:

חסינות במילוי התפקיד

לא ייתן נשיא המדינה את הדין לפני כל בית-משפט או בית-דין בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית בשל דבר כזה.

           הסמכות לקצוב עונשים מהווה חלק מן התפקידים והסמכויות המסורים בידי הנשיא (ראו סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה; משה לנדוי חוק יסוד: נשיא המדינה 37 (1994). להלן: לנדוי. והשוו: בג"צ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה להקלה בעונש, פ"ד נג(3) 721, 735 (1999)). בקציבת עונשם של המשיבים פעל, אפוא, הנשיא בתחום "הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו" ומשכך, עומדת לו חסינות מפני הליכים משפטיים דוגמת העתירה שלפנינו (והשוו: בג"צ 6430/97 ועקנין נ' נשיא המדינה (לא פורסם, 14.2.1998); בשג"צ 4970/97 שקד נ' נשיא המדינה (לא פורסם, 21.8.97); בג"צ 4415/97 גרנות נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.9.1997); אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט החוקתי של ישראל: רשויות השלטון ואזרחות1053 (2005). להלן: המשפט החוקתי). חסינות זו מחייבת את מחיקתו מרשימת המשיבים לעתירה, וכך אנו מורים (והשוו: בג"צ 428/86 ברזילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3)556,506 (1986). להלן: עניין ברזילי; בג"צ 5933/98 פורום היוצרים הדוקומנטריים נ' נשיא המדינה, פ"ד נד(3) 496, 502 (2000)).

ביקורת שיפוטית על החלטות הנשיא

14.      החסינות המוקנית לנשיא, עליה עמדנו לעיל, חלה על תקיפה ישירה של פעולותיו. ברם, כפי שנפסק, אין מניעה לתקוף את חוקיות פעולותיו של הנשיא באופן עקיף. אכן, "בית-משפט לא קנה סמכות על הנשיא בנושא 'הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו', וכמתבקש מכך אין ניתן לתקוף במישרין מעשה חנינה או הקלה בעונש. ואולם, החוק הורנו כי הנשיא זוכה לחסינות; החוק לא הורנו כי מעשיו של הנשיא זוכים לחסינות. ואמנם, מעשי הנשיא בתחום המשפט הם - לא מעל למשפט ולא חוצה-למשפט - ומכאן שנתונים הם לביקורת שיפוטית של בתי-המשפט. הביקורת לא תיעשה בהתקפת-מישרין נגד הנשיא ונגד פעולתו אלא בהתקפת-עקיפין נגד המעשה גופו: התקפת המעשה להבדילה מהתקפת העושה" (בג"צ 706/94 רונן נ' פרופ' אמנון רובינשטיין, שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389, 412 (1999) הדגשה במקור, ע' פ'. להלן: עניין שנסי; כן ראו ההחלטה הדוחה בקשה לדיון נוסף בדנג"צ 7588/99 שנסי נ' רונן (לא פורסם, 13.11.2000). והשוו: בג"צ 3905/07 שמן נ' נשיא המדינה (לא פורסם, 7.5.2007); בג"צ 4005/00 מור נ' נשיא מדינת ישראל (לא פורסם, 5.6.2000); המשפט החוקתי, בעמ' 1055; אביגדור קלגסבלד "הערה להיקף חסינותו של נשיא המדינה" עיוני משפט ז 238, 240 (1979). להלן: קלגסבלד).

[...]15.      ככלל, היקפה של הביקורת השיפוטית שמקיים בית המשפט הגבוה לצדק נגזר מזהות הרשות המפעילה את הסמכות, כמו גם מאופייה של הסמכות (בג"צ 2624/97 רונאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 71, 78 (1997)). כך גם בענייננו, היקף הביקורת השיפוטית על החלטות הנשיא נגזר ממעמדו ומאופייה המיוחד של הסמכות בה עסקינן. ובלשונו של הנשיא מ' שמגר:

"...אין מניעה, כי חוקיות פעולתו של הנשיא תיבחן במקרה מתאים באופן עקיף עקב דיון בבקשה המופנית נגד משיב אחר... מושג החוקיות בהקשר לנושא שלפנינו הוא רחב וכולל הן את שאלת הסמכות והן את שאלת אופן הפעלת שיקול הדעת ... עניין זה מחייב הבהרה וסיוג מסויימים. כמקובל עלינו, בהפעילו ביקורת שיפוטית - אף בעקבות תקיפה עקיפה - אין בית המשפט עושה את עצמו לנושא המשרה, אשר את חוקיות פעולתו תוקפים לפניו... בית המשפט בוחן, אם נושא המשרה פעל כפי שנושא משרה שכמותו ראוי היה לו לפעול. בית המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות, כדי להחליט מה היה מחליט לו היה במקומה, אלא מתערב רק כאשר הוא סובר, כי אף רשות סבירה, במעמדה המוגדר, לא הייתה יכולה להגיע למסקנה אשר אליה הגיעה. מיתחם הסבירות, אשר על החריגה מתוכו המדובר כאן, הוא, כאמור, מיתחם שמידותיו נקבעות בהתחשב עם מעמדה של הרשות השלטונית ועם אופי סמכויותיה. קרי, בהפעילו סמכותו פועל בית המשפט גם תוך התייחסות לכך, מהי הרשות החוקתית שכלפיה מופעלת הביקורת השיפוטית. ממילא שלובה לתוך המסגרת הנורמאטיבית של הביקורת על שיקול הדעת גם התייחסות לאופי ולמהות תפקידה של אותה הרשות מרשויות השלטון, אשר עניינה נמצא אותה שעה בבדיקה בבית המשפט" (עניין ברזילי, בעמ' 556 -557; והשוו: עניין שנסי, בעמ'  414-413; בג"צ 6438/07 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' שר המשפטים (לא פורסם, 9.8.2007) פסקאות 9-8 לפסק דינה של השופטת מ' נאור. להלן: עניין בלומנטל).

           זה המקום להזכיר, כי נשיא המדינה הוא בעל מעמד ייחודי. סעיף 1 לחוק יסוד: נשיא המדינה קובע כי "בראש המדינה עומד נשיא". הנשיא "מגלם באישיותו את המדינה" (דברי השופט ח' כהן בד"נ 13/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' מתאנה, פ"ד טז(1) 430, 465 (1962). להלן: עניין מתאנה). בית משפט זה הדגיש לא פעם את הסמליות המיוחדת הגלומה במוסד הנשיאות ובעומד בראשו. "הנשיא" כך נקבע, "מסמל את המדינה, ואת ערכיה המוסרים והדמוקרטיים. הוא עומד נישא מעל למאבקי הכוח במדינה, ומייצג ערכים של מוסר חברתי שאינם שנויים במחלוקת פוליטית" (בג"צ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 26.2.2008), פסקה 1 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה.  להלן: עניין קצב. והשוו: קלגסבלד בעמ' 239).

           גם סמכות החנינה וההקלה בעונש נושאת אופי ייחודי. זוהי סמכות שבהפעלתה ניתן לנשיא שיקול דעת רחב (בג"צ 659/85 יוסקוביץ' נ' שר המשטרה, פ"ד מ(1) 785, 786 (1986); בג"צ 6230/95 טיבי נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 18.10.95). להלן: עניין טיבי). היקפו הרחב של שיקול הדעת האמור הינו פועל יוצא ממהותה של סמכות החנינה וההקלה בעונש. סמכות זו, כך נפסק, הופקדה בידיו של הנשיא "משום שרואים אותו כשומר החסד, הדוחה בנדיבות-לבו את מידת הדין מפני מידת הרחמים, והדואג דאגות אנוש בשעות צרה ומצוקה, שבתי-המשפט אינם מוסמכים או אינם מסוגלים לדאוג" (חיים ה' כהן המשפט 296 (תשנ"ב) המצוטט בעניין שנסי, בעמ' 414. והשוו: עניין מתאנה, בעמ' 465; בג"צ 9141/01 כחלון נ' משרד המשפטים - מחלקת חנינות (לא פורסם, 24.2.2002)). בהיותה נובעת ממידת הרחמים והחסד, לא ניתן להחיל לגבי סמכות החנינה וההקלה בעונש את כללי המשפט המנהלי החלים באופן רגיל על החלטותיהן של רשויות המנהל. "חסד ורחמים" נקבע בעניין זה, "על פי עצם טבעם - אין הם ניתנים למדידה ולמשקל כשיקולי-משפט מן המניין, וממילא נדרשים אנו לכללי-משפט מיוחדים שיחולו על מעשי חנינה. הוא הדין באשר למקרים יוצאי-דופן, שמסגרות המשפט הנוקשות אינן עשויות להתאים את עצמן להם" (עניין שנסי, בעמ' 414). מהיקפו הרחב של שיקול הדעת האמור נגזרת המתכונת המוגבלת לביקורתשיפוטית על החלטות הנשיא (עניין טיבי הנ"ל; המשפט החוקתי, בעמ' 1061).

           סיכומם של דברים, לבית משפט זה קנויה הסמכות לבחון את חוקיות פעולותיו של הנשיא בדרך של תקיפה עקיפה, אלא שנוכח מעמדו של הנשיא ואופייה הייחודי של הסמכות הנתונה לו, "מושג 'החוקיות' בעניין זה הינו מצומצם בתחום התפרשותו ממושג החוקיות המוחל בביקורת על פעולותיהן של רשויות ממשל ומנהל אחרות" (עניין שנסי, בעמ' 415). ואכן, במבחן המעשה, עד לנקודת הזמן הנוכחית הצהיר בית משפט זה על בטלותה של החלטת הנשיא בעניין חנינה פעם אחת בלבד, וזאת בפרשת שנסי, שלעובדותיה המיוחדות נשוב עוד בהמשך הדברים.

החלטת הנשיא

16.      על רקע התשתית שהוצגה לעיל, נפנה לבחון את טענות העותרים באשר להחלטת הנשיא גופה. ראשית, לשאלת עצם קציבת עונשם של המשיבים. העותרים סבורים, כי היה על המדינה להגדיר את המשיבים כ"אסירים בטחוניים" וכי עונשי מאסר עולם של אלה אינם נקצבים. במקרה שלפנינו, המשיבים אכן אינם מסווגים "כאסירים בטחוניים". עם זאת, לצורך ההליך שלפנינו, אין צורך להידרש לשאלת סיווגם של המשיבים כאסירים ביטחוניים או כאסירים "רגילים" (וראו לעניין נפקותו של סיווג זה: עע"א 4714/04 עמיר נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נט(6) 145, 155 (2005); רע"ב 8571/07 מדינת ישראל נ' גמליאל(לא פורסם, 21.2.2008) פסקה 7 לפסק דיני; דוד בר-אופיר עתירות אסירים 49 (2003)); שכן, כעולה מטיעונה של המדינה לפנינו, אף אם היו מסווגים המשיבים כ"אסירים בטחוניים", לא היה בכך כדי לסתום את הגולל על האפשרות שעונשם ייקצב; זאת, משום שכל בקשת קציבה נבחנת על פי נסיבותיה הקונקרטיות. סיווגו של אסיר פלוני כ"אסיר בטחוני" אינו יוצר, אפוא, חסם מוחלט מפני קציבה, ומכאן שדינה של טענה זו להידחות.

17.      מכאן נמשיך ונבחן את טענתם העיקרית של העותרים, לפיה רף הקציבה שעמד לעיני נשיא המדינה - ואשר הושפע מרף הקציבה שנהג במועד בו ניתן היה להגיש לראשונה בקשה לקציבת העונש - היה שגוי. כעולה מהודעת בית הנשיא שנוסחה הובא לעיל, הנימוק המרכזי להחלטה בדבר הרף הראוי לעונשם של המשיבים היה ש"עונש מאסר עולם שהיה נהוג בעת התקיים משפטם של ה[משיבים], עמד על 24 שנים" (ראו פסקה 3 לעיל). העותרים משיגים על ההנחה המגולמת בציטוט זה, לפיה אילו היו המשיבים מגישים בקשה לקציבת עונשם בהזדמנות הראשונה בה היו יכולים לעשות כן, עונשם היה נקצב בהתחשב ברף הקציבה של עשרים וארבע שנים שנהג באותה עת. מקובל עלינו, כטענת העותרים, כי למשיבים לא היתה "זכות קנויה" כי עונשם ייקצב לתקופה של עשרים וארבע שנים, וגם לא התגבש מנהג קונסטיטוציוני כאמור (בג"צ 849/00 שץ נ' שר המשפטים, פ"ד נו(5) 571, 574 (2002). והשוו: בג"צ 10135/06 דהן נ' שר המשפטים (לא פורסם, 7.8.07) פסקאות ג(1) ו- ג(2) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). אולם, כעולה מעמדת המדינה, עובר לקבלתו של חוק שחרור על-תנאי התקיימה פרקטיקה שמכוחה, במקרים רבים, קצבו נשיאי ישראל עונשי מאסר עולם לתקופה של עשרים וארבע שנים. במקרה שלפנינו, ראה הנשיא ליתן משקל לפרקטיקה זו. את ההתחשבות בשיקול זה יש לראות על רקע מהותה של סמכות הקציבה, שכל-כולה, כאמור, סמכות שברחמים ובחסד ואשר יכול ותכלול התייחסות למנעד רחב של שיקולים, לרבות זה שנשקל במקרה שלפנינו. בנסיבות אלה, ונוכח דפוסי הביקורת המיוחדים עליהם עמדנו לעיל, לא מצאנו כי החלטתו של הנשיא חורגת מן הסמכות המוקנית לו, או כי הפעלת שיקול הדעת נגועה בפגמים אחרים שהיו יכולים לבסס עילה להתערבותו של בית משפט זה.

18.      העותרים הוסיפו וטענו כי העובדה שבמקרה אחר, שנסיבותיו דומות לנסיבות רציחתו של דני כץ ז"ל, נקצב עונשו של הרוצח ל-45 שנים (בג"צ 2096/99 גור נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 27.5.99). להלן: עניין גור), מעידה על אי-סבירות החלטתו של הנשיא. לא נוכל לקבל טענה זו. סמכות החנינה וההקלה בעונש המסורה  לנשיא מופעלת באופן אינדיבידואלי ובשים לב לנסיבותיו האישיות של מבקש ההקלה, למעשה שביצע ולנתונים קונקרטיים נוספים. בנסיבות אלה, ונוכח מהותה המיוחדת של סמכות הנשיא והיקפה המוגבל של הביקורת השיפוטית עליה עמדנו לעיל, אין בעובדה כי עונשו של אסיר פלוני נקצב לתקופה ארוכה יותר מזו שנקצבה לאלמוני, כדי לבסס עילת התערבות בהחלטת הנשיא (והשוו: בג"צ 409/87 קיש נ' משרד המשפטים - מחלקת חנינות (לא פורסם, 9.9.1987)).

יחסי הגומלין בין המלצת הוועדה לבין החלטת הנשיא

19.      העותרים מוסיפים וטוענים לפגמים שנפלו בהליך שהתנהל בפני הוועדה, ולפגמים שנפלו בהמלצתה גופה. פגמים אלה צריכים להביא, כך להשקפתם, לביטולה של החלטת הנשיא. נעמוד, אפוא, על מעמדה של המלצת הוועדה ועל יחסי הגומלין בינה לבין החלטתו של הנשיא על הקלה בעונש. סעיף 29(א) לחוק שחרור על-תנאי מסמיך את הוועדה להמליץ בפני נשיא המדינה על קציבת עונשו של אסיר עולם, בזו הלשון:

לקריאת המשך המסמך יש להזדהות כמנוי או לרוכשו
לרכישה תמורת 26.00 ש"ח » להזדהות כמנוי » לרכישת מנוי »
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. מדיה זו עושה שימוש באמצעים חדשניים ביותר אשר פותחו רק לאחרונה והניסיון לגביהם הוא חדש וללא רקורד רב.

על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

בעלי דין רשאים לבקש הסרת המסמך מהמאגר

יצויין כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט.

בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת.