העתירה בתמצית:
בפני עתירה למתן צו המורה למשיבים לנמק מדוע לא יסירו התנגדותם להעסקתו של העותר בבית הספר הממלכתי דתי מוריה-ברקאי בחיפה (להלן: "בית הספר") במסגרת תוכנית ברקאי המופעלת בבית הספר על ידי הורי התלמידים ועל חשבונם.
קדמה להגשת עתירה זו עתירה שהוגשה לביהמ"ש העליון במסגרת בג"צ 6908/07. שם נפסק ביום 3.9.07 כי בידי העותר סעד חלופי, אם בבית הדין לעבודה ואם בבית המשפט לעניינים מנהליים, הכל לפי הטענה המשפטית שהיא הדומיננטית לשיטתו.
הרקע וטענות הצדדים:
העותר הינו, לטענתו, איש חינוך הבקיא בתוכנית "ברקאי" - המשלבת בין חינוך תורני לבין תוכנית הלימודים הרגילה. הפעלת תוכנית "ברקאי" בבית הספר דורשת תוספת של שעות לימוד, של משאבים אנושיים וכיתות לימוד קטנות מהמקובל. נטל תקצוב המשאבים העודפים, מעבר לאלו המוקצים על ידי המשיב 1, נופל על כתפי הורי בית הספר.
העותר החל לעבוד בבית הספר שבנדון בשנת הלימודים תש"ס (ספטמבר 1999) כמנהל חינוכי ומחנך במימונם של הורי בית הספר. לטענתו, העסקתו בבית הספר בשנה"ל תש"ס - תשס"א הוכיחה את עצמה מעל ומעבר לציפיות הצדדים ובית הספר רשם עליה ניכרת במספר התלמידים הנרשמים אליו והפך להיות תפארת חינוך הממ"ד בחיפה.
בחודש אוקטובר 2000, כחודש לפני יום הזיכרון לראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ז"ל, הפיץ העותר מכתב בקרב מורים, מנהלים ואנשי חינוך, במטרה שיוגש כעצומה לשר החינוך. במכתב הביע את השקפתו החולקת באופן נוקב על דרכו הפוליטית של יצחק רבין ז"ל והשלכותיה עד ימינו וביקש להפריד בין הנצחת יום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל ודיון חינוכי ברצח ראש הממשלה והשלכותיו לבין הנצחת "מורשת רבין" - משנתו הפוליטית.
דבר העצומה הועבר לאמצעי התקשורת. המשיב 4 ומנכ"לית משרד החינוך דאז הורו על השעייתו של העותר מכל תפקידיו החינוכיים בכלל ובבית הספר שבנדון בפרט וכן אסרו על כניסתו לכל מוסד חינוכי שהוא. לטענת העותר, עמותת בית הספר פנתה למשיב 4 והבהירה כי אין כל מניעה שהעותר ימשיך בעבודתו החינוכית, אך מכתבה לא זכה למענה. העותר טוען עוד כי המשיבים פעלו להצר את צעדיו של העותר, התנכלו לבית הספר ואף נקטו איומים של ממש נגד הנהלת בית הספר והכפישו את שמו של העותר.
לטענת העותר, בעקבות הגשת עתירה לבג"צ על ידו בחודש נובמבר 2000, בעקבות החשיפה התקשורתית הרבה לה זכתה הפרשה וההכרה בעוול שנגרם לעותר וכן בעקבות התערבותם של ראשי זרם החינוך הממלכתי דתי ושל חבר הכנסת זבולון אורלב, הודיע המשיב 4 לעותר כי הוראת ההשעיה בטלה וכי הוא רשאי לחזור לפעילותו בבית הספר. בעקבות כך, משך העותר את עתירתו. העותר הגיש תביעת פיצויים לבית משפט השלום בירושלים נגד המשיב 1, מנכ"לית משרד החינוך דאז והמשיב 4. בימ"ש השלום בירושלים קבע כי השעייתו של העותר נעשתה שלא כדין וחייב את הנתבעים לפצותו.
בעקבות זאת ובהסכמה עם ועד ההורים עזב העותר את בית הספר בשנת 2002. לטענת העותר, מאז עזיבתו את בית הספר חלה התדרדרות חמורה במצבו של בית הספר. ועד ההורים ביקש להחזיר את בית הספר למצבו בתקופת העסקתו של העותר בבית הספר. הורי בית הספר ביקשו למנות את העותר לתפקיד חינוכי וחתמו עמו על הסכם העסקה בבית הספר שבנדון. לטענת העותר, עוד טרם נחתם חוזה ההעסקה בין ועד הורי בית הספר לבין העותר נתקבל העותר לעבודה בשנה"ל תשס"ח כראש חוג בתוכנית "מאורות" בבית ספר אחר המפעיל אף הוא את תוכנית "ברקאי", זאת מבלי שהמשיב 1 יביע התנגדות כלשהי לכך. כן טוען העותר כי בבית הספר שבנדון מועסקים חמישה מורים במסגרת תוכנית "ברקאי" על ידי הורי בית הספר ועל חשבונם בידיעתם, אישורם ועידודם של המשיבים ובלא התנגדות מצדם. עם זאת, המשיבים מתנגדים להעסקתו של העותר בבית הספר שבנדון על ידי נציגי ההורים.
העותר טוען כי בשל התנגדות המשיבים להעסקתו של העותר בבית הספר הורים רבים הוציאו את ילדיהם מבית הספר וקיימת סכנה של ממש שהורים נוספים יוציאו את ילדיהם מבית הספר אם לא יתאפשר לעותר להתחיל לעבוד בבית הספר בזמן הקרוב. כן טוען העותר כי ועד הורי בית הספר מאוחד כולו ברצונו העז לראות את העותר משתלב בבית הספר ואי השתלבותו בבית הספר היא הסיבה לנטישת התלמידים את בית הספר. לטענת העותר, נטישה זו עלולה להביא לסגירת בית הספר כבר במהלך שנת הלימודים הנוכחית. כן טוען העותר כי כתוצאה מהתנהגותם של המשיבים הוא נותר מחוסר עבודה ומקור פרנסה לו ולמשפחתו, שכן אין לו מקורות הכנסה אחרים והוא איחר את המועד להשתלבות בעבודה חינוכית במוסד אחר בשנה"ל תשס"ח.
העותר טוען כי לעמדת המשיבים אין בסיס חוקי ואין כל הצדקה עניינית. לטענתו, מדובר בהתנהגות נקמנית ופסולה, הנגועה בחוסר תום לב, בחוסר סמכות, תוך קיפוח של זכות הטיעון והשימוע של העותר, ללא ביסוס בתשתית ראייתית כלשהי ובהתעלם משיקולים רלוונטיים ומהנזק החמור ובלתי הפיך שהיא גורמת לעותר, לבית הספר, לתלמידיו ולבני משפחותיהם. העותר טוען שעמדת המשיבים מבוססת על שיקולים זרים ופסולים ומהווה פגיעה שלא על פי חוק, שאינה מידתית ולתכלית שאינה ראויה בחופש העיסוק, בזכות לשם הטוב ובזכות לקיום בכבוד של העותר.
לטענת העותר, הסמכות לקבוע האם יש להעסיק עובד בבית הספר היא למנכ"ל משרד החינוך. מאחר שעמדת המשיבים נקבעה על ידי המשיבים 4 ו-5 מדובר בעמדה שניתנה בחוסר סמכות. עוד טוען העותר כי לשם ביטול אישור העסקת עובד על מנכ"ל המשרד להתייעץ עם ארגון המורים ולתת לעותר הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו בעניין זה. לטענת העותר, מעולם לא ניתנה לו הודעה על כוונת הפגיעה בו ומעולם לא נמסרו לו הנתונים עליהם מבוססת ההחלטה בעניינו.
המשיבים טוענים כי בית הספר שבנדון הינו מוסד חינוך רשמי בו ניתן חינוך ממלכתי דתי, כאמור בחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג - 1953 (להלן: "חוק חינוך ממלכתי") ובהתאם לחוק זה קובע משרד החינוך ושר החינוך את תוכנית הלימודים בכל מוסד חינוך רשמי ומפקח על מוסדות החינוך ועל מינויים של מפקחים, מנהלים ומורים במוסדות החינוך הרשמי. כן מציינים המשיבים כי על פי התקנות יש לקבל את אישור השר להעסקת כל מורה, מדריך ועובד בבית הספר הממלכתי הדתי, אשר עובד במסגרת תוכנית השלמה או תוכנית נוספת. תוכניות כאמור ממומנות על ידי ההורים אך הפעלתן כפופה לאישור הרשויות המוסמכות לכך בדין. המשיבים טוענים כי בית הספר אינו בית ספר פרטי ואינו רכושם של הורי התלמידים בו. צוות המורים, המדריכים והעובדים בבית הספר כפופים לאישור רשויות החינוך ופיקוחם. הורי התלמידים אינם רשאים להתקשר בשום חוזה לעניין העסקת מורה או מדריך או לעניין הפעלת תוכנית לימודים, אלא בכפוף לאישור רשויות החינוך והוראותיהם. כן טוענים המשיבים כי בהתאם לחוזרי מנהל החינוך הדתי (משנים תשס"ה ו-תשס"א) העסקת רב בית ספר יסודי תעשה בהתאם להליך העסקתו של מורה על ידי משרד החינוך.
לטענת המשיבים, העותר מבקש במסגרת עתירה זו לכפות על המשיבים להסכים להעסקתו ולתוכנית הלימודים אותה הוא מבקש להפעיל בבית הספר, הכל בניגוד להוראות הדין. המשיבים טוענים כי העותר חתם עם ועד ההורים בבית הספר על הסכם העסקה כיועץ חיצוני, גם זאת בניגוד להוראות הדין. לטענת המשיבים, משרד החינוך אינו זקוק ליועץ חיצוני אשר ייעץ לו בעניינו של בית הספר שבנדון ומשרד החינוך דאג למינוי מנהל מתאים לבית הספר ולצוות מורים מוכשר. נוכח פנייתו של מר יואב הרמתי לממונה על חינוך ממלכתי-דתי במשרד החינוך, לפיה לאחר פיטורי מנהל בית הספר "נזעק" ועד ההורים ושכר את שירותיו של העותר על מנת לסייע למשרד החינוך ולשקם את מצב החינוך בבית הספר, השיב לו הממונה במחוז כי אין משרד החינוך מאשר את העסקתו של העותר בהתאם להסכם שנערך בין העותר לבין ועד ההורים.
המשיבים טוענים כי כלל לא ברור איזה תפקיד דורש העותר להקנות לעצמו בבית הספר. כן טוענים המשיבים כי משרד החינוך שם לנגד עיניו את טובת בית הספר וקידומו ולשם כך שוקל משרד החינוך שיקולים פדגוגיים בבואו לאשר העסקת עובד הוראה. משרד החינוך שוקל את התאמת האדם, שילובו בצוות עובדי ההוראה באותו מוסד והתנהלותו התקינה של המוסד החינוכי.
עוד טוענים המשיבים כי ועד ההורים לא היה מוסמך לחתום על הסכם העסקה עם העותר והעותר, כמי שמציג עצמו כאיש חינוך מוכר וותיק, היה מנוע לכרות הסכם כאמור. המשיבים טוענים כי ועד ההורים היה צריך לפנות בהמלצה לגורמים הרלוונטיים במשרד החינוך, להסביר באיזו תוכנית הוא מבקש להעסיק את העותר ומה תפקידו בתוכנית זו ורק לאחר קבלת אישור השר או נציגו, בהתאם לתקנות חינוך ממלכתי, ובהתאם להנחיות הפיקוח המחוזי, היה ועד ההורים רשאי להתקשר בהסכם עם העותר. לטענת המשיבים, הדברים לא נעשו.
להשלמת התמונה יצוין כי העתירה הוגשה ע"י העותר בעצמו. עתירתו נתמכת במכתבים ובמסמכים מטעם וועד ההורים ובית הספר, המעידים, לכאורה, על רצונם בהעסקתו. עם זאת, ועד ההורים או הנהלת בית הספר לא פנו בכל בקשה או עתירה לבית המשפט וקולם לא נשמע, לא בפני הרשות המנהלית ולא בפני.
עוד יצוין כי ביהמ"ש לא הורה על הגשת תשובה בכתב, אלא על תגובה לקראת הדיון המקדמי. ב"כ המשיבים ביקש בתגובתו הראשונית כי אם יראה ביהמ"ש לנכון כי יש, לכאורה, ממש בעתירה, יורה על הגשת תשובה. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון להורות על הגשת תשובה, ומהטעמים שיפורטו, ניתן פסק הדין על בסיס התגובה שהתקבלה והטיעונים שנטענו בעל פה בפני.