השופט ס' ג'ובראן:
1. עתירה זו - שהוצא בה צו על-תנאי - עניינה בבקשת העותרים למנוע מהמשיבים להמשיך בפעולות ריסוס מן האוויר של יבולים חקלאיים בשדות מעובדים על-ידי אזרחים ערבים בדואים בנגב (להלן: הריסוס או פעולות הריסוס), וזאת משום שלטענת העותרים, ריסוס זה אינו חוקי ומסוכן לחיי בני אדם ובריאותם, כפי שהוא מסוכן גם לחיי החיות ובריאותם בסביבת הריסוס.
2. העותרים מס' 1-3 מתגוררים באזור אל-עראקיב, דרומית לרהט וצפונית לבאר-שבע. העותר מס' 4 מתגורר באזור ואדי אלבקאר, דרומית מערבית לשדה בוקר בנגב. העותר מס' 5 הינו ארגון זכויות אדם, אשר עיסוקו בתחום בריאות הציבור. עיקר עיסוקו של העותר מס' 5 הוא הגנה וקידום הזכות לבריאות בישראל ובשטחים. העותר מס' 6 הינו עמותה רשומה בישראל, המתמקדת בהגנה על זכויות תושבי הכפרים הלא מוכרים בישראל. העותר מס' 7 הינו ארגון פעילים, המונה אקדמאיים רבים, בעיקר מאזור הדרום. העותר מס' 8 הינו חברה רשומה בישראל, אשר מטרתה הגברת המודעות אודות מצב האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב. העותר מס' 9 הינו ארגון של פעילים, שמטרתו השגת שוויון ושלום לכל. העותר מס' 10 הינו עמותה רשומה בישראל, הפועלת למען הגנה על זכויות האזרחים הערבים הבדואים בישראל. העותר מס' 11 הינו ארגון זכויות אדם, אשר עיקר עיסוקו תיעוד הפרות זכויות אדם בישראל וחינוך לכיבוד זכויות אדם. העותר מס' 12 הינו עמותה רשומה, אשר מטרתה להגביר את מודעות הציבור לחשיבות הזכות לבריאות. העותר מס' 13 הינו ארגון זכויות אדם, אשר עיקר פעילותו הגנה על זכויות המיעוט הערבי באפיק המשפטי.
המשיבים מרססים יבולים חקלאיים של אזרחים ערבים בדואים בכפרים הלא מוכרים בנגב. הריסוס מתבצע מהאוויר, באמצעות מטוס, על-ידי מינהל מקרקעי ישראל או מי מטעמו, וזאת לשם פינוי שטחים אליהם היו פלישות לצרכי עיבוד וזריעה חקלאית.
3. העותרים טוענים, כי ריסוס היבולים החקלאיים על-ידי המשיבים, נעשה ללא מתן התראה בטרם הוא מפוזר מהאוויר על יבולים של חיטה, שעורה, תירס ואבטיח וכן גם על אנשים. לטענתם, מדובר בפעולה מסוכנת ביותר, שכן המשיב 1 עושה שימוש בחומר מסוג ראונדאפ לביצוע ריסוס היבולים החקלאיים, שהינו חומר רעיל ואין המשיבים נותנים להשלכות הרות האסון, כל משקל.
מכאן העתירה שבפנינו.
טענות העותרים
4. לטענת העותרים, חוק הגנת הצומח, תשט"ז-1956 מסמיך את שר החקלאות בלבד לעשות פעולות הדברה וזאת מכוח תכלית עיקרית ברורה והיא הגנה על הצומח ועל הסביבה בכלל. מדובר בסמכות ופעולה, אשר יסודותיה הסביבתיים והתברואתיים נגלים מלשון החוק, ממטרתו ומסביבתו הנורמטיבית. הסמכות שבחוק איננה מוקנית למען השגת עניין כלשהו מעבר לאינטרס המוגן על-פי אותו חוק, האינטרס הסביבתי והתברואתי. לפיכך, טוענים העותרים, פעולת המינהל הינה פעולה בחוסר סמכות, אשר תכליתה פגיעה אנושה בזכויות יסוד חוקתיות.
לטענת העותרים, לא זו בלבד, שהמשיבים ביצעו פעולות מסוכנות, המשוללות סמכות כלשהי בחוק, אלא הם אף ריססו, מהאוויר, בחומר ריסוס שאינו מאושר על-ידי הרשות המוסמכת.
לטענת העותרים, אין לקבל את טענת המשיבים, כי הריסוס הינו פעולה לגיטימית במסגרת מימוש זכויות לפי דיני הגנה על הבעלות והחזקה לפי חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. שכן, סעיף 18 לחוק המקרקעין אינו רלוואנטי ולו משום שפעולות הריסוס של המשיב 1 לא נעשות במסגרת שלושים הימים המוקצבים בחוק, גם בהנחה, כי המשיב הינו בעל זכות להשתמש באלימות כלשהי. כמו-כן, הריסוס הינו לא רק אמצעי שאין סמכות לגייסו כדי לממש זכות נטענת כלשהי, אלא שהוא בלתי סביר באופן קיצוני ובלתי מידתי למטרה הנטענת, גם אם היא קיימת, והיא מימוש זכויות נטענות בקרקע. והרי, לא ניתן לסכן בני אדם וסביבתם, כאשר מנגד עומד אינטרס קרקעי בלבד.
כמו-כן, טוענים העותרים, כי לריסוס המבוצע על-ידי המשיב 1 יש השלכות שליליות מיידיות וארוכות טווח על הזכות לחיים ועל הזכות לבריאות.
עוד טוענים העותרים, כי ריסוס יבולים חקלאיים של אזרחים ערבים בדואים בכפרים לא מוכרים בנגב הינו הפרה בוטה לזכות החוקתית של אותם אנשים לכבוד. המשיב 1 או מי מטעמו מרססים יבולים חקלאיים ובהרבה מקרים גם אנשים, בחומר מסוכן ורעיל לבני אדם, בעלי חיים והסביבה. פעילות פוגענית ומסוכנת זו של המשיב 1 מתבצעת ללא הודעה מראש וללא הבהרת הסכנה האינהרנטית שבפעילותם לאלה הנפגעים ממנה. לטענתם, מטוס המשיבים משקיף על המציאות שמתחתיו, אך אינו מצליח לראות את הפרטים הקטנים והמשמעותיים. לא את הנוכחות, לא את העמל וודאי לא את זיכרונם של אוכלוסיית המרוססים בכפרים הלא מוכרים בנגב.
טענות המשיבים
5. המשיבים טוענים, כי בפני מדינת ישראל ניצבת בעיה קשה של פלישות חוזרות ונשנות לקרקעות בבעלותה ובחזקתה בנגב על-ידי תושבי הפזורה הבדואית. לטענתם, תופעת הפלישה לקרקעות המדינה בנגב מתאפיינת במקרים רבים בפעולות חריש וזריעה בעונה הרלוואנטית, ולאחריהן נטישה של המקרקעין עד לעונת הקציר, אז חוזר הפולש לשם איסוף התבואה שזרע. משמעות הדברים היא, כי אקט הפלישה גופו בא לידי ביטוי בהליך הזריעה, זריעה שתוצריה הינם עיבודים חקלאיים הגדלים באדמות המצויות בבעלות המדינה. בחלק מן המקרים נעשות הפלישות לצרכי בניית מבנים קשיחים בלתי חוקיים לרבות הקמת מבני מגורים, בתי עסק, מפעלים שונים או תחנות דלק, וזאת בהיקפים של אלפי מבנים ברחבי הנגב.
על-פי חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960, האחריות על ניהולן של קרקעות המדינה, קרן קיימת לישראל ורשות הפיתוח הופקדה בידיו הנאמנות של מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל). מתוקף אחריותו האמורה, נדרש המינהל לשמור על בעלות המדינה וחזקתה בקרקעותיה, באורח אשר יאפשר את ניהולן לצרכים השונים על-פי שיקולים ענייניים, באורח שוויוני ושקוף, ובהתאם ליעדים כפי שייקבעו על-ידי מועצת מקרקעי ישראל. לשם כך, פועל המינהל - יחד עם רשויות אחרות המסייעות בידו ובראשן ה"סיירת הירוקה", הפועלת מכוח החלטת ממשלה 6014 מיום 22.8.1995 ומכוח אמנה בין משרדית, שנחתמה ביום 5.8.2001, בדבר קיבוע תקציבי היחידה לפיקוח בשטחים פתוחים ולהסדרת פעילותה (להלן: הסיירת הירוקה) ומשטרת ישראל - לסילוקם של פולשים אל קרקעות המדינה.
סמכויות הפיקוח והאכיפה מוקנות לפקחי הסיירת מכוח סעיף 60(א) לחוק הגנים הלאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ב-1992.
לטענת המשיבים, בכל הנוגע לבעיית הפלישות בדרך של זריעה עונתית בקרקעות המדינה בנגב, נמצא צורך בהפעלת כוח אקטיבי למימוש הסמכויות הקבועות בדין לשם הגנה על זכויות המדינה כבעלים ומחזיק הקרקע ובכללן הסמכויות הקבועות בסימן ב' לפרק ג' "הגנת הבעלות וההחזקה" בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ובפרק ד' "בנייה ונטיעה במקרקעי הזולת" והסמכויות הקבועות בדין לשם הגנה על שטחי אש מפני פלישות, וזאת לאחר שיתר הכלים האפשריים לשם סילוקם של פולשים המעבדים ללא רשות את אדמות המדינה, כגון: שילוט, התראות ותביעות משפטיות, העלו חרס.
המשיבים טוענים, כי במהלך השנים, ניסה המינהל אמצעים שונים למימוש סמכויות האמורות ובכלל זאת פעולות אגרוטכניות להפיכת הקרקע הזרועה שלא כדין וריסוס מן הקרקע ואלם אלה נחלו הצלחה חלקית בלבד. היקף הפלישות הלך וגדל מדי שנה וקצב הסילוק של הפולשים לא יכול היה להדביק גידול זה. מנגד, הפעלתם של אמצעים אלה עוררה חיכוכים בין אנשי רשויות האכיפה לבין הפולשים ותומכיהם, אשר גבו מחיר של פציעות פיזיות ופגיעה ברכוש, תוך חשש מהתלהטות והידרדרות השטח למהומות רחבות יותר. בשל כך, חייבו הפעולות ליווי משטרתי כבד לכל פעולת סילוק שהתבצעה בשטח. מאחר שמדובר באלפי דונמים רבים, הרי שהקושי שהיה כרוך בביצוען של פעולות הסילוק היה רב. נסיבות אלה הביאו לצמצום בהיקפן של הפעולות עד כדי הפסקתן כליל במשך השנים 1999-2001. כמו-כן, הדבר גבה מחיר גבוה ממשטרת ישראל, אשר נדרשה להקצות כוח אדם רב לליווי פעולות הסילוק.
לפיכך, נוכח האינטרס הציבורי הגדול בשמירה על המשאב הקרקעי של המדינה ונוכח הבעייתיות בה נתקלו כלי האכיפה האחרים בהתמודדות עם תופעת הפלישה לצרכי עיבוד חקלאי עונתי לקרקעותיה בנגב, החליטו המשיבים לעשות שימוש במקרים המתאימים, כאשר מדובר בפלישות בהיקף רחב לשטחים הפתוחים של המדינה בנגב, אף בכלי של ריסוס מן האוויר.