1. לפני תובענה שהסעד העיקרי המבוקש בה הוא מתן פסק דין הצהרתי, לפיו התובע הינו הבעלים של חלקות 51 ו-52 בגוש שומה 30125 בירושלים (להלן: "החלקות"). כתב התביעה הוגש ביום 9.11.95 ובא לתקן את המרצת הפתיחה 377/94 שקדמה לו. התיק היה בטיפולו של כב' השופט ברנר, והועבר אלי עם פרישתו.
החלקות מצויות בכפר השילוח וצמודות זו לזו. חלקה 51 אינה רשומה בפנקס מרשם המקרקעין. בפנקס מס רכוש מתקופת המנדט היא רשומה על שם
מוחמד סלים דרוויש ובני אחיו. על חלקה 51 בנוי בית, בו מתגוררת בתו של התובע; ואילו בחלקה 52, שאינה מעובדת ואיננה בנויה, עושים אנשי הנתבעת 2 (להלן: "אלעד") שימוש כמגרש מגודר להחניית רכביהם ובמקום מצויה עמדת שמירה, מזה מספר שנים. בין התובע ואנשי אלעד נתגלע סכסוך בנוגע לשימוש ולזכויות בחלקה 52. בעטיו של סכסוך זה, יזם התובע פניות למשטרה ואף לעיתונות.
הנתבעת 1 (להלן: "קק"ל") רשומה בפנקסי מרשם המקרקעין כבעלת חלקה 52.
התובע, קבלן בנין תושב סילוואן, טוען בכתב התביעה כי הוא בעל החלקות מכח ירושה. הנתבעים שוללים טענה זו, ותוקפים אותה במספר מישורים, כפי שיפורט בהמשך.
הנתבע 3 (להלן: "האפוטרופוס") הוציא ביום 2.2.1988 תעודה לפי סעיף 30 (ב) לחוק נכסי נפקדים, בה קבע כי חלקה 51 הנה נכס נפקד המוקנה לאפוטרופוס.
חלקה 51 נמכרה לנתבעת 4 (להלן:"רשות הפיתוח"), וביום 25.3.1991 מכרה רשות הפיתוח את החלקה, וקרקעות נוספות, לנתבעת 5 (להלן: "הימנותא"), במסגרת עסקת חליפין, כנגד קרקעות שהיו בבעלות הימנותא בכפר קרע (להלן: "עסקת החליפין").
אנשי הנתבעת 2, עמותת אל עיר-דוד (להלן: "אלעד"), מתגוררים במתחם בית מיוחס הממוקם על חלקות 48 ו-53, הצמודות לחלקה 52, אותן שכרה העמותה מהנתבעת 6 (להלן: "עמידר"). אלעד קיבלה, לפי טענתה, רשות מקק"ל להשתמש בחלקה 52 כמגרש חניה לכלי הרכב של אנשיה ושל יחידת האבטחה הנמצאת במקום. והחלה להשתמש בחלקה מאז סוף שנת 1990, תוך גידורה והכשרתה לשמש כמגרש חנייה.
פתח דבר
2. העובדות שצויינו לעיל לענין רישום הקרקע אינן במחלוקת. מהאמור לעיל עולה כי אין ביד התובע להישען על רישום בספרי המקרקעין המבסס את טענת הבעלות. התובע טען לזכויות הבעלות בהישען, בעיקרו של דבר, על זכותו כיורש. ברם, חלק גדול מטיעוניו לפני מופנים כלפי הזכויות הנטענות ע"י הנתבעים לגבי החלקות. דא עקא, שלא זכויות אלו עמדו לפני לבחינה, אלא שהתובע הוא העותר לפסק דין הצהרתי, ועליו הנטל לשכנע בקיום זכויותיו. מהאמור לעיל עולה כי מהיבט נטל השיכנוע היה על התובע להתמודד עם רישומים במרשי המקרקעין שאינם עולים בקנה אחד עם טענותיו. ואולם, כפי שיפורט להלן, הוא סמך טענותיו בעיקרו של דבר על עדותו. אוסיף כי התובע טען כי בידו מסמכים המוכיחים את גרסתו, אך נמנע מלהציגם בטענו כי עליו לשמרם כאסמכתא כנגד תביעות עתידיות בענין בעלותו. יתר על כן, התובע סרב בעת חקירתו הנגדית להשיב על שאלות ולספק פרטים חשובים, כמי שנעלב וכעס מעצם העלאת השאלות. גרסת התובע הותירה נעלמים רבים, והיא נתקלת בקשיים משפטיים לא מעטים. כפי שיפורט להלן, לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל הוכחת זכויותיו במקרקעין. אוסיף כי, איני רואה לנכון כאן לבחון טענות התובע, אלא במידה שהן רלוונטיות להוכחת זכויותיו שלו בקרקע, בהבדל מטענות שעניינן העדר זכויות של גורמים אחרים.
אעבור עתה לתיאור החלקות בהן מדובר, מההיבט ההיסטורי והרישומי, כרקע לדיון בענין זכויות התובע.
חלקה 51
3. אין מחלוקת כי לגבי
חלקה 51 הוצאה ביום 2.2.88 תעודת נפקדות, לפיה הנכס מוקנה לנתבע 3 (להלן: "האפוטרופוס"), תעודה זו הוצאה בהסתמך על תצהיר מר עמרן אלנבולסי. כאמור, בפנקסי מס רכוש מתקופת המנדט ומתקופת ירדן רשומה החלקה ע"ש "מחמד סלים דרוויש וילדי אחיו", שהינם, לשיטת נתבע 3 - הנפקדים. הנתבעים הציגו את תצלומי הרישום במס רכוש, ואת תעודת הנפקדות.
התובע טוען כי גר בבית שבחלקה 51 מיום היוולדו, ואולם, הרישום בספר השדה של מס רכוש מהתקופה הירדנית (ת/10), מראה כי בנכס זה התגוררו ארבעה דיירים, אשר רק אחד מהם יכול להיות אביו של התובע. רישום זה סותר את טענת התובע כי אביו היה בעלים יחיד ודייר יחיד בנכס.
משקלו הראייתי של הרישום בפנקסי מס-רכוש אמנם אינו גבוה כשל רישום במרשם המקרקעין, (חיים זנדברג-הסדר זכויות במקרקעין בארץ ישראל ובמדינת ישראל, תשס"א, עמ' 72), ואולם המדובר בפנקסים רשמיים אשר נוהלו על-ידי השלטונות הבריטיים והירדנים באזור, אשר נהנים לכאורה מחזקת תקינות המעשה השלטוני. התובע לא סתר את האמור בפנקסים אלו. יתרה מזאת, התובע עצמו התאמץ להתאים את גרסתו לאמור בהם כשסיפר כי סבו הוריש את החלקות לאביו ולאחייני האב כדי שגרסתו העובדתית תתיישב עם הרישום בפנקסים.
4. התובע טוען כי השם "סלים דארוויש", אשר נכתב בפנקסי מס רכוש מאז תקופת המנדט הבריטי, הינו שיבוש שמו של סבו, סאלם דארוויש, על-ידי פקיד בריטי, שאינו יודע ערבית, והשיבוש הוא בכך שהאות I ב"סלים" נכתבה כמו האות E. ואולם, טענה זו היתה בבחינת השערה שבאה ללא כל תמיכה ראייתית. מכל מקום, אפילו נכונה הטענה, יש בה לתמוך בכך שאותו מוחמד סאלם דרוויש, שהתובע טוען לקרבת משפחה עמו, היה דייר במקום ולא בעלים, ולא היה דייר יחיד.
כאמור, לגבי חלקה 51 הוצאה תעודת נפקדות.
עוד טוען התובע כי הליך הכרזת החלקה כנכס נפקד נעשה שלא לפי כללי מנהל תקין, ומבלי שנתקבלו ראיות מספיקות לנפקדות הבעלים. לטענתו, גם עסקת החליפין שבין רשות הפיתוח והימנותא בטלה, בהתבססה על הכרזה שגויה ומטרתה לא הייתה כשרה.