סמכות בית המשפט המחוזי לדון בקיומו של הקדש באתר הרשב"י במירון

הנשיאה ד' ביניש:

           בפנינו ערעור על פסק דינו (החלקי) של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ג' (דה-ליאו) לוי) מיום 10.10.05, בו קבע בית המשפט כי הסמכות לדון בסכסוך בנוגע להקדש באתר קבר רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י) שבמירון אינה מוקנית לו אלא לבית הדין הרבני.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.        בפני בית המשפט המחוזי מתנהל הליך בשאלת קיומם של הקדשות הנוגעים לנכסים שונים באזור צפת ומירון; הערעור שלפנינו מתייחס רק לאחת הסוגיות שנדונו בגדרו, שניתן בה פסק דין חלקי. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי ההליך שלפנינו מורכב ביותר, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. מספר גורמים, שהם המשיבים בהליך שלפנינו, הגישו לבית המשפט קמא תובענות להצהיר על קיומם של הקדשות בנוגע לנכסים שונים המצויים באזור צפת ומירון. בתובענות שהוגשו אף נתבקש בית המשפט למנות אישים שונים כנאמנים לגבי אותם הקדשות. המדינה שהיא משיבה באותן תובענות ביקשה כי בית המשפט יכריז בהליך שלפניו על קיומם של הקדשות, באופן שהוצע על ידה, לגבי הנכסים שיוכח קיומו של הקדש לגביהם. נוסף על כך גם המדינה ביקשה את מינוים של נאמנים כמוצע על ידה לנכסים שיוכרזו כהקדשות. הערעור שלפנינו עוסק באחד מאותם נכסים, הוא אתר קבר הרשב"י, העומד כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, במוקד המחלוקת בין בעלי הדין. אתר זה הוכר סטאטוטורית כמקום קדוש ליהודים בפרט הרביעי לתוספת הראשונה לתקנות השמירה על מקומות קדושים ליהודים, התשמ"א-1981 (להלן: תקנות המקומות הקדושים), ועל-פי המערערים הוא מושך כמיליון מתפללים בשנה והוא שני מבחינה זו רק לכותל המערבי. מן הראוי לציין, כי ההליכים בבית המשפט המחוזי בתיק נשוא הערעור דנן החלו עוד בשנת 1997 והתמשכו זמן רב לאור ניסיונות שנעשו להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט. אף בבית משפט זה התעוררה בעבר סוגית ניהולו של אתר קבר הרשב"י בגדרה של עתירה שהוגשה בבג"ץ 5306/00 עמותת ישיבת התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי נ' בית הדין הרבני הגדול ושחלק מהמשיבים בערעור דנן היו צדדים לה. הניסיון להגיע להסדר מוסכם בנוגע לניהול אתר הקבר שנעשה בגדר הדיון בעתירה לא צלח.

2.        המשיבים 8-1 הם גוף המכונה הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון ונאמנים מטעמו. הקדש העדה הספרדית בצפת ומירון הינו הבעלים הרשום של חלק מאתר קבר הרשב"י, ולטענת המשיבים 8-1 מדובר בגוף הקיים מזה מאות שנים, שניהל במשך שנים רבות את אתר הקבר. בתובענה שהגישו לבית המשפט המחוזי ביקשו המשיבים 8-1 כי יוצהר על קיומו של הקדש העדה הספרדית ביחס לנכסים שונים, ובהם אתר קבר הרשב"י. כן ביקשו המשיבים 8-1 את מינויים של אישים שונים כנאמנים של ההקדש. המשיבים 12-10, הטוענים אף הם לקיומם של הקדשות באתר קבר הרשב"י, העלו בפני בית המשפט המחוזי את הטענה כי הסמכות לדון בהקדשות השונים שבמחלוקת מוקנית לבית הדין הרבני ולא לבית המשפט המחוזי. המדינה והמשיבים 8-1 טענו, לעומת זאת, כי הסמכות לדון בעניין נתונה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי החליט אפוא לדון תחילה בשאלת הסמכות, ובפסק הדין נשוא הערעור שלפנינו הכריע בית המשפט בשאלה זו אך לגבי אתר קבר הרשב"י.

3.        שאלה קיומה האפשרי של סמכות לבית הדין הרבני לדון בהקדש באתר הרשב"י התעוררה נוכח הוראת סעיף 53 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 (להלן: דבר המלך) הקובע כי:

           בית המשפט המחוזי נדרש, אם כן, להכריע האם התנאי הקבוע בסעיף 53(3) לדבר המלך מתקיים ביחס לאתר קבר הרשב"י, היינו האם הסמכות הייחודית לדון בשאלת קיומו של הקדש דתי באתר זה ובניהולו הפנימי נתונה לבית הדין הרבני. לשם הכרעה בשאלה זו היה על בית המשפט קמא לקבוע האם קיים ביחס לאתר קבר הרשב"י הקדש דתי שנוסד בפני בית דין רבני לפי דיני ישראל. בית המשפט המחוזי קבע כי הקדש שכזה אמנם קיים, וכי הנכס שייך להקדש ש"כונן" בפני בית דין רבני, ועל כן הסמכות לדון בעניינו היא של בית הדין הרבני. הראיה המרכזית עליה ביסס בית המשפט המחוזי את מסקנתו לפיה קיים הקדש באתר קבר הרשב"י וכי הקדש זה כונן בפני בית דין רבני היא הסכם שכירות מיום 15.11.76 בין מדינת ישראל באמצעות משרד הדתות לבין גוף המכונה הקדש היהודים הספרדים ("אוולאד אלערב") בצפת באמצעות האפוטרופסים של גוף זה (יצוין, כי הקשר בין הגוף האמור למשיבים בהליך שלפנינו אינו ברור). ההסכם הנזכר מסדיר את השכרת אתר קבר הרשב"י על ידי ההקדש האמור למדינה לשם ניהולו ושמירתו כמקום קדוש. במבוא להסכם מפורטות הצהרותיהם החוזיות של אפוטרופסי ההקדש, ובין השאר מצהירים האפוטרופסים: "כי ההקדש נוסד ונתכונן כדין, עפ"י תנאי שטר הקדש שאושר כדין ע"י בית הדין הרבני המוסמך". עוד הצהירו האפוטרופסים במבוא להסכם: "כי האפוטרופסים מונו כדין לכהונתם, עפ"י תנאי שטר ההקדש, בידי בית הדין הרבני האזורי המוסמך". על סמך הצהרות אלה המופיעות במבוא להסכם והכרת המדינה בכך שההסכם הנדון כפוף לאישורו של בית הדין הרבני (בהתאם לתנאי ההסכם עצמו) הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי ההקדש באתר קבר הרשב"י כונן בפני בית דין רבני. בית המשפט הוסיף עוד, כי על אף שההצהרות הנזכרות ניתנו על ידי האפוטרופסים, הרי המדינה בהיותה הצד האחר להסכם הכירה בנכונותן של הצהרות אלה. הסכם השכירות מבטא, כך לפי בית המשפט המחוזי, את העובדה המוסכמת כי ההקדש באתר קבר הרשב"י כונן בפני בית דין רבני ומהווה ראיה מכרעת להוכחת עובדה זו, וזאת מעבר לשאלת המניעות של המדינה לטעון נגד ההסכם שהיא צד לו. משמצא בית המשפט המחוזי כי ההקדש באתר קבר הרשב"י כונן בפני בית דין רבני קבע בית המשפט כי על-פי סעיף 53(3) לדבר המלך הסמכות הייחודית לדון בענייני ההקדש מוקנית לבית הדין הרבני. קביעה זו היא נשוא הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

4.        טענתם העיקרית של המערערים הינה כי לא הונחה בפני בית המשפט המחוזי תשתית ראייתית מספקת לביסוס הקביעה בדבר קיומו של הקדש דתי, שכונן בפני בית דין רבני, באתר קבר הרשב"י. לפיכך טוענים המערערים כי לא היה מקום לקבוע שהסמכות לדון בהקדש באתר מוקנית לבית הדין הרבני, וזאת על אף שהמערערים אינם חולקים על כך שבית הדין הרבני דן בענייני ההקדש מזה עשרות שנים וממנה את נאמניו. המערערים מטילים ספק בעצם קיומו של הקדש באתר קבר הרשב"י, אולם מכל מקום טוענים הם כי אין ללמוד מהסכם השכירות משנת 1976, עליו התבסס בית המשפט המחוזי, כי ההקדש באתר הוקם בפני בית דין רבני. אמנם, במבוא להסכם מצהירים האפוטרופסים של ההקדש כי שטר ההקדש אושר על ידי בית דין רבני. אולם, המערערים גורסים כי יש להבחין בין אישור שטר ההקדש לבין כינון ההקדש, שלגביו לא מצוין בהסכם כי נעשה בבית דין רבני. זאת, במיוחד כאשר שטר ההקדש עצמו אינו בנמצא. המערערים מוסיפים וטוענים כי אף אם קיים הקדש באתר קבר הרשב"י מדובר בהקדש שנוצר בפני בית דין שרעי ולא בפני בית דין רבני, ועל כך ניתן ללמוד משמו הערבי של ההקדש ומטענת המשיבים 8-1 כי ההקדש קיים מזה מאות שנים. המערערים מדגישים עוד, כי ההצהרות החוזיות עליהן ביסס בית המשפט המחוזי את מסקנתו בדבר כינון ההקדש בפני בית דין רבני הן הצהרותיהם של האפוטרופסים של ההקדש שהשכירו את הנכס למדינה. טענת המערערים בהקשר זה היא כי הצהרות אלה אינן מבטאות הסכמה בין הצדדים בנוגע לתוכנן אלא מדובר בהצהרות מקובלות של בעל זכויות בנכס בפתחו של חוזה בנוגע לכשרותו ולזכויותיו, ומי שרוכש את הזכויות בנכס אינו מנוע מלטעון כנגד נכונותן של הצהרות מעין אלה אם מתברר שאינן נכונות. עוד טוענים המערערים, כי הסכם השכירות אינו יוצר השתק כלשהו כלפי המדינה בנוגע לאפשרות לטעון נגד סמכותו של בית הדין הרבני מפני שלא היה בהסכם כל מצג מצידה של המדינה לעניין זה ולא היה שום שינוי מצב לרעה מצידו של אדם כלשהו. המערערים טוענים, אפוא, כי הסמכות לדון בשאלת קיומו ומהותו של ההקדש באתר קבר הרשב"י היא של בית המשפט המחוזי. זאת, בין מכוח סמכותו השיורית של בית המשפט בהעדר ערכאה שיפוטית אחרת המוסמכת לדון בעניין (ראו סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), ובין מכוח סמכותו לדון בתובענות לפי חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות; וראו סעיף 37 לחוק הנ"ל) ולתת את הסעד של הצהרה על קיומו של הקדש בהעדר כתב הקדש, לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות. המערערים מציינים עוד כי על אף חשיבותו הדתית הרבה של אתר קבר הרשב"י הוא מנוהל כיום באורח שאינו משביע רצון וטוענים כי עניינם הוא בניהולו התקין של האתר לטובת ציבור העולים לרגל. לכן סבורים המערערים כי מן הראוי שהאתר ינוהל על ידי המדינה, וככל שקיים בו הקדש יש לדאוג למינוים הדחוף של נאמנים שינהלוהו כהלכה.

5.        המשיבים 12-10, שטוענים אף הם לזכויות בהקדש באתר קבר הרשב"י, גורסים כי הסמכות לדון בהקדש זה נתונה לבית הדין הרבני ולא לבית המשפט המחוזי. המשיב 10 סומך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיב 11 טוען, כי ההקדשות באתר הקבר נוסדו על ידי בתי הדין הרבניים ונוהלו על ידם עשרות שנים, וזאת עוד קודם להקמת מדינת ישראל ומוסיף כי אף הנאמנים של הקדשות אלה מונו במהלך השנים על ידי בתי הדין הרבניים. עוד מציין המשיב 11, כי גם לאחר קום המדינה המשיכו בתי הדין הרבניים לדון בהקדשות באתר קבר הרשב"י והמדינה, שהייתה לא פעם צד לדיונים אלה, מעולם לא כפרה בסמכותו של בית הדין הרבני והתייחסה לנכסים השונים באתר כהקדשות דתיים שנוסדו בפני בית הדין הרבני. טענה נוספת של המשיב 11 היא כי בהיותו של אתר קבר הרשב"י מקום קדוש, הרי על פי סימן 2 לדבר המלך במועצה (המקומות הקדושים) 1924 (להלן: דבר המלך על המקומות הקדושים) בית המשפט אינו רשאי לדון בכל עניין הנוגע אליו. המשיב 11 מוסיף וטוען, כי אם המדינה סבורה כי אתר קבר הרשב"י מתנהל כיום באופן שאינו משביע רצון עליה להפעיל את סמכויות האכיפה והפיקוח הנתונות לה בדין, אולם יש להבחין בין עניין זה לבין שאלת הסמכות לדון בהקדש באתר. המשיבים 12 מעלים טענות שונות נגד המדינה ונגד המשיבים 8-1. לטענת המשיבים 12 אין מקום למעורבות מערכת המשפט האזרחית בניהולם הפנימי של מקרקעין שמטבעם הם בתחום הדין הדתי ושהכלים לטפל בהם מצויים בידיהם של אנשי הדת. המשיבים 12 טוענים עוד, כי מעורבות המדינה באתר קבר הרשב"י וסביבותיו במהלך השנים היא כושלת וכי המדינה כגוף חילוני איננה ערוכה לנהל מקומות דתיים קדושים. המשיבים 12 מציינים אף הם כי במשך שנים רבות הכירה המדינה בסמכותו של בית הדין הרבני לדון בהקדש באתר קבר הרשב"י ובכך שההקדש כונן בפני בית דין רבני. טענה נוספת של המשיבים 12 הינה כי טענת המשיבים 8-1, לפיה ההקדש הספרדי באתר קבר הרשב"י קיים מזה מאות שנים אינה נתמכת בשום ראיה (כזכור, המערערים מבקשים להסתמך על טענה זו של המשיבים 8-1 על מנת להוכיח כי אף אם קיים הקדש באתר הוא לא כונן בפני בית דין רבני). בנוסף לכך טוענים המשיבים 11 ו-12 כי הסכם השכירות של אתר קבר הרשב"י משנת 1976, עליו התבסס פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מלמד על כך שההקדש באתר כונן בפני בית דין רבני. לטענת המשיבים 11 ו-12, המדינה שהייתה צד להסכם הנזכר הכירה בחתימתה על ההסכם בכך שההקדש כונן בפני בית דין רבני ומנועה כיום מלהתכחש להסכמתה זו.

6.        המשיבים 8-1, המנהלים על-פי הנטען את אתר קבר הרשב"י מזה שנים רבות, אינם נוקטים עמדה בשאלת הסמכות העניינית לדון בהקדש. עם זאת, מלינים הם על כוונת המדינה "להשתלט על נכסי העדה הספרדית ולהלאימם". לטענת המשיבים 8-1, אתר הקבר מנוהל כיאות על ידי הקדש העדה הספרדית ונאמניו מזה מאות שנים, ואין כל יסוד לטענות המערערים בנוגע לאופן ניהול האתר.

דיון

7.        עניינו של הערעור שלפנינו הוא בשאלת הסמכות העניינית לדון בהקדש באתר קבר הרשב"י. יוער כבר עתה כי הליך זה לא נועד להכריע בשאלות המורכבות של מהות הזכויות הקנייניות באתר ואופן ניהולו הראוי. סוגיות אלה תתבררנה בוודאי בפני הערכאה המוסמכת לדון בעניין, בהתאם להכרעה שתיפול בערעור דנן בשאלת הסמכות.