אדלר ואח' נ' אגף הארנונה ואח'

פסק דין

1.העתירה המקורית הוגשה על ידי העותרים ביחס לשני נכסים בגינם הם חויבו בארנונה – נכס הרחוב בזל (שאינו עוד חלק מיריעת המחלוקת), ונכס ברחוב נחמה 11 בתל אביב (הבניין ברחוב נחמה 11 יכונה להלן: "הבניין"). ביום 10.1.13, במהלך הדיון בעתירה המקורית, הגישו העותרים בקשה לתיקון העתירה. בבקשה הם טענו כי בעקבות ביקור של פקח העירייה שהתקיים ביום 12.7.12, נודע להם לראשונה כי המשיבה 1 (להלן: "העירייה") מחייבת אותם מזה 20 שנה בארנונה בקשר עם נכס שאינו בבעלותם או בחזקתם, ולא היה בבעלותם או בחזקתם מעולם. החיוב הוא בגין נכס אחר המצוי בבנין, ולא בגין הנכס של העותרים.

2.כעולה מהבקשה לתיקון העתירה, בבניין שברחוב נחמה 11 ישנן 2 כניסות. הנכס שבבעלות העותרים הוא נכס שנמצא בחזית המעוגלת של הבנין (והוא לכן נכס בעל קיר חיצוני מעוגל). הנכס של העותרים נמצא בכניסה שבפינת הרחובות רוחמה וניצנה, והכניסה אליו היא ממזרח. לעומת זאת, הנכס בגינו מחייבת העירייה את העותרים בארנונה, הוא נכס שנמצא בחזית הישרה של הבניין, בקרבת רחוב רוחמה. בכניסה זו לבניין ישנם שני נכסים – שניהם בחזית הבניין, שניהם ממוקמים לצדי חדר המדרגות בבניין, והכניסה אליהם היא מדרום. אף אחד מהנכסים שנמצאים בכניסה זו איננו – כך נטען – הנכס שבבעלות העותרים.

בהחלטה מיום 5.2.13, הותר לעותרים לתקן את העתירה המנהלית, ולהוסיף את העילה לפיה העירייה חייבה אותם בגין נכס שאינו הנכס שבבעלותם.

3.בסיכומים מטעמם חזרו העותרים ופירטו את טענתם לפיה הנכס בגינו הם חויבו על ידי העירייה בארנונה, איננו הנכס שלהם. כך נטען בין היתר כי בביקור פקח העירייה מיום 12.7.12, בדקו הפקח והעותר את הנכס נושא העתירה. הן הפקח והן העותר מצאו – לאור בדיקה של תכנית הנכס נושא החיובים - כי הנכס בגינו העותרים מחויבים אינו הנכס שבבעלותם. מדו"ח הפקח מיום 12.7.12 עולה כי אין מדובר בנכס של העותרים, ומסקנה דומה עולה גם מדו"ח מפקח העירייה מיום 19.8.12. בדו"ח מיום 12.7.12 (נספח א'1 לעתירה) מצוין חץ המכוון לעבר פינה מעוגלת של הבניין, הממוקמת לפי התרשים בין הרחובות רוחמה וניצנה. בתרשים שרטט הפקח את הכניסה לבניין, לידה נכתב "חדר מדרגות" ומשמאל לחדר המדרגות מצויר מלבן ולגביו נכתב "את זה צריך לבדוק".

4.לגישת העותרים, תיאור הנכס שבבעלותם עולה מחוות דעת שמאי שהוגשה במסגרת תביעה לפירוק שיתוף בנכס שהגישה העירייה נגד העותרת 2 (להלן: "החברה") בת.א. 46488-03-11 בבית משפט השלום בתל אביב (להלן: "התביעה לפירוק שיתוף"). בחוות-הדעת הזו תואר הנכס כך: "צורת החנות אי רגולרית (דמוית רבע מעגל). החנות פינתית וממוקמת בקצה הדרום מזרחי של הבניין, עם חזית מעוגלת לרחוב רוחמה וניצנה. החנות נראית לא פעילה ונטושה". דברים דומים עולים מדו"ח של חברת "מזור חקירות" שצורף כנספח 5 לתביעה לפירוק שיתוף.

5.העותרים טענו כי האמור בתצהיר הגב' חממי מטעם העירייה, מתייחס לשתי יחידות שאף אחת מהן איננה הנכס שבבעלות העותרים – כפי שעולה מהתשריט שצורף כנספח 15 לתגובת העירייה. מתצהירה של הגב' חממי עולה כי חלה טעות בתשריט נספח 15 בכך שיחידה מספר 1 סומנה ביחידה מספר 2 ולהיפך. אולם, כאמור, העותרים טוענים כי לא יחידה 1 ולא יחידה 2 הן היחידה שבבעלותם – שתי יחידות אלה מצויות בחזית הישרה של הבניין, צמוד לחדר המדרגות מצד שמאל, וקרוב לפינת הרחובות נחמה ורוחמה. נכס העותרים מצוי בחזית המעוגלת, בפינת הרחובות נחמה וניצנה, הוא ממוקם מימין לחדר המדרגות ואינו צמוד לכל חדר מדרגות שהוא.

העותרים הוסיפו וציינו כי העירייה לא הגישה תצהיר מטעמו של הפקח שביקר בנכס, ואף לא הציגה תצהיר של מודד מוסמך החתום על התשריט שהוגש.

6.העירייה בסיכומיה התייחסה גם לטענות העותרים ביחס לזהות הנכס בגינו הם חויבו. העירייה טענה כי יש לדחות את טענת העותרים בהקשר זה על הסף, שכן בית-המשפט אינו בעל הסמכות העניינית לדון בה. לגישת העירייה, היה על העותרים להגיש השגה בה היה עליהם להעלות את טענתם, ולא ניתן לאפשר לעותרים לעקוף את המסלול שנקבע – השגה, ערר וערעור, על ידי הגשת עתירה מנהלית. עוד טענה העירייה כי העותרים אינם יכולים עוד להשיג על החוב, משום שמדובר בחוב חלוט ופסוק, שהמועד להשיג או להעלות טענות נגדו חלף זה מכבר.

7.לגופו של ענין טענה העירייה כי כל טענות המערערים הן טענות בעלמא, שהועלו ללא סימוכין וללא תימוכין. העירייה הפנתה לטענותיה בפרק ז' לכתב התשובה, וטענה כי אין כל טעות בזיהוי הנכס, כאשר בשל "חוסר דיוק בהדגשת הנכס הנכון בלבד, הצביע הפקח על הנכס שממול לנכס עליו הצביע העותר" (ס' 16 לסיכומים). כן נטען כי "טעות בזיהוי הנכס על גבי השרטוט אינה פוסלת את העובדה כי לעותרים יש נכס בבנין, אשר העותר אינו משלם ארנונה בגינו". העותר לא הציג עדיין את הנכס שהוא לטענתו שלו, ולא בכדי (ר' ס' 17 לסיכומים).

בכתב התשובה טענה העירייה כי בחינת מסמכי העירייה העלתה כי ה"טעות" בזיהוי הנכס בין העותר לבין הפקח נבעה מעדכון מטעה של מספור הנכס בשרטוט, כך שיחידה 2 מוספרה בספרה 1 בשרטוט ולהיפך. הפקח מטעם העירייה הצביע על הנכס מספר 1 במקום להסתכל על הנכס הממוספר בספרה 2 עליו הצביע העותר. אולם, טעות במספור שגוי אינה מעידה על חיוב שגוי (ר' ס' 94 לתגובת העירייה).

הטענה לפיה ממילא יש לעותרים נכס בבניין – דינה להידחות

8.ראשית יש להדגיש כי אינני מקבלת את טענת העירייה לפיה טעות בזיהוי הנכס על גבי השרטוט "אינה פוסלת את העובדה כי לעותרים יש נכס בבניין". אכן, העותרים אינם כופרים בכך שיש בבעלותם נכס בבניין. לגבי נכס זה, הם מעלים מספר טענות כנגד העירייה (ובכלל זה טענה לפיה הנכס אינו ראוי לשימוש, טענה לפיה לנכס פלש פולש וטענות נוספות). אולם, העובדה כי לעותרים יש נכס נוסף בבניין אינה מצדיקה – כשלעצמה – את חיובם בגין נכס אחר, שאינו בבעלותם ולא הוחזק על ידיהם מעולם – בהנחה שזהו המצב.

אינני מחווה דעה ביחס לשאלת חובתם של העותרים לשלם ארנונה בגין הנכס שבבעלותם, וביחס לאפשרות של העירייה לגבות מהעותרים את החוב – ככל שקיים כזה, בגין הנכס שבבעלותם. אולם, אני סבורה כי לא יכול להיות ספק כי העותרים – כמו כל מחזיק, חייבים לשלם ארנונה רק בגין נכסים שהם מחזיקים בהם, ולא ניתן לחייבם בגין נכסים אחרים שאין להם כל קשר אליהם. לכן, יש לבחון לגופה את טענת העותרים לפיה הנכס נושא החיוב איננו הנכס שבבעלותם אלא נכס אחר, ששייך למאן דהוא אחר ומוחזק על ידי אחרים.

שאלת סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בטענה "איני מחזיק"

9.יחד עם זאת, יש לבחון קודם כל את השאלה האם בית המשפט מוסמך, במסגרת העתירה המנהלית דנן, לבחון את טענות העותרים ביחס לטעות בזיהוי הנכס. השאלה עולה לאור הוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על 'קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976 (להלן: "חוק הערר").

10.ס' 3(א) לחוק הערר קובע:

"מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

...

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;