רמי לוי שווק השקמה בע"מ נ' ועדה מקומית הראל

פסק דין

ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בבית שמש (כבוד השופט ירון מינטקביץ) מיום 7.2.2013 בתו"ב 34880-09-12, לפיו נגזר על המערערת קנס בסך 900,000 ₪ וחתימה על התחייבות כספית.

הערעור מתייחס לגובה הקנס, כאשר לטענת המערערת יש להעמידו על סך של 450,000 ₪.

ההליכים בבית המשפט קמא:

1. המערערת הורשעה, על פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של אי קיום צו שיפוטי, שימוש במקרקעין ללא היתר וביצוע עבודות ללא היתר, בניגוד לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965. מדובר בהרשעה בשלושה אישומים, האחד בגין הפרת צו הריסה שהוצא על ידי בית משפט, והאחרים בגין בניית מספר מבנים ללא היתר. בנוסף הורשעה בשימוש במבנים ללא היתר.

2. בהסדר הטיעון אליו הגיעו צדדים, הוסכם על מתן צווי הריסה והטלת קנס כספי בסכום שבין 450,000 ₪ ל-1,050,000 ₪. כן הגיעו הצדדים להסכמה בדבר מועדי ביצוע הצווים.

3. בגזר דינו הדגיש בית המשפט קמא את חומרת עבירות הבניה שהפכו למכת מדינה וכן את חומרת העבירה של אי קיום צו שיפוטי. כן צוין כי המערערת הקימה מרכול על כביש ראשי באזור המשמש לתעשייה, כך שלא בכדי לא קיבלה היתר להפעלתו. בית המשפט קבע כי מאחר שהמניע לביצוע העבירה הוא כלכלי, יש להשית על המערערת קנס כספי כבד.

לגבי האישום הראשון – בית המשפט קמא ראה את מרכז הכובד של התיק באישום זה, והתייחס לגודל המבנה ולכך שבמשך 4 שנים המערערת לא הרסה אותו. אף שלא הוצגו נתונים מוסמכים בנוגע לשווייה הכספי של העבירה, קבע בית המשפט קמא כי המבנה בעל שווי ניכר, וחייב את המערערת בתשלום קנס יומי של 600 ₪ לתקופה של 1,500 ימים (ארבע שנים ועוד חודש וחצי), סך הכל קנס בסך 900,000 ₪.

לגבי האישום השני – נגזר קנס בסך 25,000 ₪, וזאת בשל גודלם הקטן יחסית של המבנים באישום זה.

לגבי האישום השלישי – בית המשפט קמא התייחס לגודל המבנה ולשוויו הכלכלי, וגזר בגינו קנס בסך 75,000 ₪.

בסיום גזר הדין ציין בית המשפט קמא כי לנוכח הודאתה של המערערת במיוחס לה, ומאחר שהמבנים המפרים נהרסו או יהרסו בקרוב, נחפפו הקנסות, כך שסך התשלום שהוטל על המערערת הוא 900,000 ₪. צוין שהמערערת שילמה כבר סכום של 200,000 ₪ על חשבון הקנס.

4. טענות המערערת:

א. המערערת טוענת כי טעה בית המשפט קמא כאשר התייחס להקמת המרכול כסטייה קשה מהתוכנית.

לטענת המערערת, טעה בית המשפט בקביעתו כי המערערת הקימה מרכול על כביש ראשי באזור המשמש לתעשייה ולא בכדי לא קיבלה היתר להפעלתו, שכן לא מיקומו של המרכול היווה את המניעה למתן ההיתר וגם לא מיקומו באזור התעשייה.

בנוסף, ואף אם מדובר בשימוש חורג, הרי שלא מדובר בחריגה גדולה שכן מידת הסטייה בין שימוש לתעשייה לבין שימוש למסחר אינה משמעותית.

כן ציינה המערערת שהמרכול לא גרם לנזק סביבתי או חברתי אלא להיפך, אף הוועדה המקומית ציינה שהיא רואה בחיוב את פתיחת המרכול במקום, הוועדה המקומית קידמה תוכנית לשינוי ייעוד כדי להכשיר את המבנה ואף אישרה בעבר שימוש חורג.

עוד טוענת המערערת בהקשר זה, שתמוה שהמשיבה, הטוענת כי "מדובר בעבירה חמורה ביותר בהיקף נרחב ולצורך מסחרי", שתקה במשך 4 שנים כאשר המערערת פעלה במקום.

לפיכך, טוענת המערערת, נקודת המוצא של בית המשפט קמא, לפיה הקמת המרכול במקום זה גורמת ל"נזקים סביבתיים וחברתיים קשים", אינה נכונה והיא לבדה יכולה לערער את יסודות גזר הדין.

ב. המערערת טוענת כי טעה בית המשפט קמא כאשר לא נתן משקל להתנהלות הוועדה המקומית. לטענת המערערת, הוועדה המקומית הציגה מצג לפיו לא תנקוט בהליכים פליליים נגד המערערת ואף תסכים למתן אורכה לביצוע צו ההריסה, תוך שגבתה סכומי כסף גדולים בגין היטל השבחה, אך בהמשך חזרה בה מההבנות והגישה כתב אישום.

בית המשפט קמא טעה כאשר לא נתן משקל להתנהלותה הפסולה של הוועדה המקומית וזאת בניגוד לסעיף 40יא(9) לחוק העונשין. נטען כי לולא המצג שהציגה הוועדה המקומית, לא הייתה המערערת ממתינה תקופה כה ארוכה והייתה מגישה קודם לכן בקשה למתן ארכה לצווי ההריסה.