אילן נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב

פסק דין

הערעורים

1.לפניי ערעורים הדדיים, הן של המערער, עו"ד רוני אילן (להלן – המערער), והן של המשיבה, לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב יפו – הוועד המחוזי (להלן – המשיבה) על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל, בתיקי בד"א 127/09 ובד"א 110/09, בגדרו נדחה ערעורו של המערער על הכרעת-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב – יפו בתיק בד"מ 128/08, ונתקבל באופן חלקי ערעורו של המערער על חומרת העונש. המערער מלין בערעורו (בתיק עמל"ע 27647-04-11) על הרשעתו, ולחלופין – על חומרת העונש; והמשיבה מפנה את ערעורה (בתיק עמל"ע 15025-04-11) נגד קולת העונש.

הדיון בערעורים ההדדיים נדחה מעת לעת, מטעמים שונים, בין-השאר לבקשת הצדדים, לאור ניסיונות הידברות שהיו ביניהם, אשר לא צלחו. בסמוך לאחר מועד הדיון האחרון בערעור, נסתיימה תקופת ההשעיה בפועל שנקבעה בפסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי.

ההליכים בבתי-הדין המשמעתיים

2.המערער הורשע בבית-הדין המשמעתי המחוזי בתיק בד"מ 128/08 בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א-1961 (להלן – החוק), ובעבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק, בכך שהטריד מינית את המתלוננת, עובדת במשרדו, וכן הטריד עובד אחר במשרד והדיח אותו בעניין התלונה האמורה.

על-פי ממצאי הכרעת-הדין המרשיעה, המתלונן הטריד מינית עורכת-דין שעבדה כשכירה במשרדו בתקופה של כחודשיים וחצי. באחד המקרים, לאחר פגישה עם לקוחה בנוגע לתביעה בגין ניתוח חזה לא מוצלח, ולאחר שהמתלוננת שהתה בפגישה זמן קצר, אמר המערער למתלוננת כי הלקוחה ציינה שהיא (המתלוננת) עברה ניתוח חזה מוצלח, וכי הוא אינו יודע האם מדובר בניתוח, אך ישמח לבדוק זאת באופן אישי. במקרה אחר, שהה המערער בחדר עם עורך-דין נוסף, והמתלוננת התבקשה על-ידי מי מהנוכחים להרים את ידיה, כדי שניתן יהיה לראות עד כמה חולצתה קצרה. המערער עודד את הדברים, ולא הוקיע אותם. בהזדמנות אחרת, הציע המערער למתלוננת להתלוות עִמו לנסיעה לניו-יורק כאשר הוא יטפל בעסקיו ובערב יבלו. המתלוננת סירבה לכך, ואף חזרה על הסירוב כאשר המערער הציע את הדברים פעם נוספת לאחר כשבועיים. עוד נקבע בהכרעת-הדין, כי המערער העיר למתלוננת בנוגע ללבושה, הערות שהיה בהן משום הטרדה מינית. בנוסף נקבע, כי המערער השפיל את המתלוננת בנגוע לרמת עבודה ירודה, גם בנוכחות אחרים, זאת כאשר רמתה המקצועית הירודה לא הוכחה על-ידו. עוד נקבע בהכרעת-הדין, כי המתלוננת הייתה אמורה לסיים את עבודתה בהסכמה הדדית במועד שנקבע, זאת לאחר שיחה קשה, שבמהלכה הטיחה במערער האשמות בנוגע להטרדה מינית והשפלות שחוותה ממנו, אך יומיים לפני תום העסקתה, מנע ממנה המערער להיכנס למשרד, ולוּ כדי לאסוף את חפציה, והודיע כי אינה רצויה שם עוד. מכאן לממצאים שנקבעו בעניין פרשת הטרדת העד והדחתו. המתלוננת דיווחה על האירועים לעורך-דין (להלן – עורך-הדין) ששכר חדר במשרדו של המערער, ולבקשת המשטרה מסר הלה הודעה בחקירה משטרתית. על-פי ממצאי הכרעת-הדין, משגילה המערער על מעורבותו של עורך-הדין, איים עליו בפרסום נושאים שנגעו לפרטים אישים ומשפחתיים, וכן בהרס הפרקטיקה המקצועית שלו. עורך-הדין הגיש תלונה במשטרה בנוגע לאיומים אלו. לאור האיומים, ביקשו עורך-הדין, וכן עורכת-דין שהייתה שותפתו, לעזוב את משרדו של המערער בטרם תם חוזה השכירות, אך המערער התנה זאת בכך שעורך-הדין יחזור בו מהודעותיו במשטרה. בסופו של יום סוכם, כי עורך-הדין ימשוך את התלונה שהגיש במשטרה בנושא האיומים, וכן את הודעתו בעניין ההטרדה המינית של המתלוננת, זאת תמורת קיצור תקופת השכירות. המערער זוכה בהכרעת-הדין בפריט אישום בקובלנה שעסק בנייר המכתבים שלו.

בגזר-הדין מיום 19.10.09 הוטל על המערער, ברוב דעות, עונש של הוצאה מהלשכה. דעת המיעוט סברה, כי יש להשית על המערער עונש של השעיה מהלשכה לתקופה של שנתיים בגין נושא ההטרדה המינית, והשעיה לפרק זמן של שלוש שנים – בשל פרשת ההטרדה וההדחה כלפי עורך-הדין. במסגרת פסק-הדין הורה בית-הדין המשמעתי המחוזי על איסור פרסום פרטי המתלוננים, והתיר לפרסם את נוסח הכרעת-הדין, ללא חשיפת פרטי המתלוננים.

3.המערער הגיש ערעור לבית-הדין המשמעתי הארצי על הכרעת-הדין המרשיעה, ולחלופין – על חומרת העונש. בפסק-דין מיום 3.3.11 דחה בית-הדין המשמעתי הארצי את הערעור על הכרעת-הדין, הן בעניין ההטרדה המינית והן בדבר הטרדת העד, בציינו כי אין עילה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה המשמעתית הדיונית, שנסמכו על הערכת הראיות וההתרשמות מהעדויות שנשמעו לפניה. עם זאת, מצא בית-הדין המשמעתי הארצי להדגיש בפסק-דינו, כי עבירות המשמעת שביצע המערער – הן בתחום ההטרדה המינית כלפי המתלוננת, והן בנושא הטרדת עורך-הדין והדחתו – אינן מהוות עבירות פליליות כמשמעותן וכהגדרתן בדין הפלילי; ועסקינן, אפוא, בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, ובעבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין.

בית-הדין הארצי ציין, כי למרות חומרת עבירת המשמעת בעניין הטרדתה של המתלוננת בתחום המיני, אין מדובר במעשים המצויים ברף חומרה גבוה של טרדה מינית, ועיקר הפסול היה בהטרדה מילולית בלבד. עוד ציין בית-הדין הארצי, בכל הנוגע למעשיו של המערער כלפי עורך-הדין בעניין החקירה המשטרתית, כי עורך-הדין לא שינה את הודעתו במשטרה, והבהיר שכל שמסר במשטרה, שמע מפי המתלוננת ולא היה עד ראיה לאירועים נושא תלונתה. על כן הדגיש בית-הדין הארצי, כי למרות שפניותיו של המערער לעורך-הדין בעניין הודעתו במשטרה הייתה פסולה לחלוטין, והיוותה עבירת משמעת כאמור, הרי שאין מדובר בהדחה בחקירה או בסחיטה באיומים, כמשמעותן בדין הפלילי. בית-הדין המשמעתי הארצי הביא במניין שיקוליו, מחד-גיסא – את חומרת עבירות המשמעת ונסיבות ביצוען; ומאידך גיסא – את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער ואת הסיוע הרב שנתן לקהילה, בפעילות התנדבותית ובתרומות כספיות. עוד ציין בית-הדין המשמעתי הארצי, כי לא ניתן להתעלם מהפגיעה הקשה שהוסבה למערער, כתוצאה מפרסומים בתקשורת לפיהם הורשע בהטרדה מינית כמשמעותה הפלילית; וכי הרשעתו הביאה לסגירת משרד משגשג שנתן שירותים לכ-2,000 לקוחות. בכל הנוגע לעבירת המשמעת בגין המעשים שבוצעו כלפי עורך-הדין, הביא בית-הדין המשמעתי הארצי במניין שיקוליו את העובדה שרק נגד המערער הוגשה קובלנה, בשעה שעל-פי הכרעת-הדין היה לכאורה מקום להגיש קובלנה גם נגד שני עורכי-דין אחרים שהיו מעורבים בעניין, אך הדבר לא נעשה. על-רקע האמור, ובהביאו בחשבון את מכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין העונש, החליט בית-הדין המשמעתי הארצי לקבל את ערעורו של המערער על חומרת העונש. הוא סבר, כי הרחקתו של המערער לצמיתות מלשכת עורכי-הדין חורגת בנסיבות העניין במידה קיצונית מרמת העונש הסבירה ביחס לסוג המעשים וחומרתם, באופן המצדיק את התערבותו; ועל-כן המיר את עונש ההרחקה לצמיתות מהלשכה בעונש של השעיה לתקופה של 60 חודשים, מהם 42 חודשי השעיה בפועל ו-18 חודשים על-תנאי.

תמצית טיעוני הצדדים

4.בערעורו טוען המערער, כי בחומר הראיות שהובא לפני בית-הדין המשמעתי המחוזי, לא היה בסיס להרשעתו בעבירות המשמעת הנדונות. בכל הנוגע לממצאים העובדתיים, טוען ב"כ המערער כי בית-הדין המשמעתי הארצי התעלם מסתירות מהותיות בעדויותיהם של עדי התביעה, ומטעויות שנפלו בהכרעת-הדין של בית-הדין המשמעתי המחוזי בשקילת העדויות על-פי מבחני ההיגיון והשכל הישר, אשר היה בהן כדי להשפיע על המסקנה שנתקבלה מניתוח הראיות. כן מלין ב"כ המערער על כך שבית-הדין המשמעתי הארצי לא התייחס בפסק-דינו להערכת העדויות שהובאו מטעם המערער לתימוכין בהגנתו, ולא ביצע הערכה מחודשת של המסקנות הנובעות מניתוח כלל הראיות והסתירות הרבות בעדויותיהם של עדי התביעה, ובעיקר – עדויותיהם של המתלוננת ועורך-הדין. עוד טוען ב"כ המערער, כי משהדגיש בית-הדין המשמעתי הארצי שהמערער לא הורשע בעבירות הפליליות של הטרדה מינית והדחת עד, אלא בעבירות משמעת, היה עליו לנתח את עבירות המשמעת הרלבנטיות, אגב פירוט הראיות המבססות אותן – דבר שלא נעשה על-ידו. לחלופין ביקש ב"כ המערער להקל בעונש ולהסתפק בתקופת השעיה קצרה יותר מזו שנפסקה בבית-הדין המשמעתי הארצי. בהקשר זה טען, כי המעשים שבוצעו כלפי המתלוננת היו ברף נמוך ביותר – הערות מיניות בלבד ללא כל מגע פיזי, שהושמעו פעמים בודדות בלבד, בתקופה של כחודשיים וחצי. בכל הנוגע למעשים הנוגעים כלפי עורך-הדין, טוען ב"כ המערער כי הם בוצעו, בין-השאר, על-רקע סכסוך שהיה בין השניים על-רקע השכרת המשרדים לעורך-הדין, וכי רק המערער הועמד לדין משמעתי בזמן שהיה מקום להגיש קובלנה גם נגד עורכי-דין אחרים שהיו מעורבים בעניין. עוד מבקש ב"כ המערער להקל בעונש מחמת נסיבותיו האישיות של המערער, והנסיבות שאפפו את ניהול ההליך המשמעתי נגדו. בהקשר האחרון גולל המערער עצמו במהלך הדיון, בהרחבה, את השבר האישי הקשה שפקד אותו כתוצאה מהרשעתו, מפרסום הכרעת-הדין ומסגירת משרדו שאותו בנה במשך שנים בעמל רב; ושב וטען כי כלל לא ביצע את המעשים שהורשע בגינם.

5.המשיבה טוענת בערעורה על קולת העונש, כי נסיבות עבירות המשמעת שבהן הורשע המערער, דהיינו – ההטרדות המיניות של עורכת-הדין השכירה, והדחת עורך-הדין באמצעות הפעלת לחצים לא ראויים של סחיטה באיומים, מצדיקות הטלת עונש חמור של הוצאה מהלשכה לצמיתות. עונש זה מתחייב, לשיטתה, לשם הגנה על טוהר מקצוע עריכת-הדין ושמירת אמון הציבור בעורכי-הדין ובלשכה ומוסדותיה. המשיבה גורסת, כי טעה בית-הדין המשמעתי הארצי בפסק-דינו, עת הקל בדינו של המערער. לטענתה, פרסום פסק-הדין המרשיע לא יכול להוות עילה להקלה בעונש, וטעה בית-הדין המשמעתי הארצי בנתנו משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המערער. על-כן מבקשת המשיבה, בערעורה הנגדי, להשיב על כנו את גזר-הדין של בית-הדין המשמעתי המחוזי, ולהורות על הוצאתו של המערער לצמיתות מלשכת עורכי הדין.

דיון

6.בכל הנוגע לקביעת הממצאים העובדתיים, הרי שהלכה פסוקה היא, כי בית-משפט שלערעור לא ייטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבותו מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין-השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408 (2000); וע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)).

כך, גם באשר להתערבות בית-המשפט בהכרעות של ערכאה דיונית בדין המשמעתי; ובפרט בכל הנוגע לענישה המשמעתית. יודגש, כי בית-משפט זה יושב כערכאה שלישית, בערעור על הכרעות שנתקבלו בהליך משמעתי על-ידי בתי-הדין המופקדים, מכוח מומחיותם, על השפיטה המשמעתית ועל יישום הנורמות של עורכי-הדין; ומכאן שההתערבות של בית-המשפט בהכרעות הללו – מוגבלת. כבר נפסק, כי "מעמדם של בתי הדין למשמעת מכוח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקידה העיקרי של ערכאת הערעור במערכת השפיטה הרגילה כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית, ומגבילה התערבות זו למקרים בהם קביעות בית-הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי לצורך הגשמת תכליות אלה" (על"ע 6251/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' עו"ד שרה דוידויביץ (‏8.7.10)). הטעם לכלל זה נעוץ באופיין הרחב של הסמכויות אשר הוקנו ללשכת עורכי-הדין לצורך מימוש מטרותיה, ובכלל זה – שמירה על רמתו וטוהרו של מקצוע עריכת-הדין והגנה על הנזקקים לשירותים המקצועיים של חבריה; זאת באמצעות השיפוט המשמעתי, תוך קביעת אמות המידה להתנהגות ראויה של עורכי-דין (על"ע 2531/01 שמעון חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (16.3.04); על"ע 1734/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א יפו נ' יורם שפטל (1.1.02); ובג"ץ 2708/93 מתתיהו עצמון נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין פ"ד מח(2) 57, 60 (1984)). כבר נפסק, לא אחת, כי מקצוע עריכת-הדין "טובל כל-כולו בערכים: בנאמנות, בהגינות, בהוגנות, ביושר, באמירת אמת, בנימוס, בכבוד לזולת" (בג"ץ 4495/99 הסניגורית הציבורית המחוזית (תל-אביב והמרכז) נ' ועדת הערר לפי סעיף 12(ד) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 פ"ד נג(5) 625, 632-631 (1999); וכי הוא מחייב את העוסקים בו "לנהוג בניקיון כפיים, בהגינות, בנאמנות ובמסירות" (על"ע 1746/98 מדינת ישראל נ' עו"ד ציון מזור (14.12.94)). מכאן, שמטרתו של השיפוט המשמעתי, אשר עליו אמונה הלשכה, ושלאורו ניתנות הכרעותיהם של בתי-הדין המשמעתיים, הִנו "ההגנה על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין ככלל, במטרה להגן על ציבור העוסקים במקצוע, כדי להבטיח את מעמדם ולמנוע פגיעה באמון שהציבור הרחב רוחש להם, שבלעדיו קשה לכונן יחסי עורך דין-לקוח תקינים, המתבססים על אמון אישי ומקצועי" (על"א 6251/06 בעניין דוידויביץ, לעיל; וכן על"ע 4/83 פנחס מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב פ"ד לט(1) 75, 84 (1985)). מן הטעם הזה, "גישת הפסיקה היא ליתן תוקף ככל הניתן להכרעותיהם של בתי הדין המשמעתיים" (בר"ש 2260/12 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ' אליעד שרגא (15.8.12)).

7.ומן הכלל אל הפרט: בערעורו על הרשעתו, מלין המערער בעיקר על קביעת הממצאים העובדתיים של בית-הדין המשמעתי המחוזי, שעמדו בבסיס ההרשעה.

סבורני, כי לא קמה עילה להתערב בפסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי, אשר דחה את הערעור על הכרעת-הדין המרשיעה של בית-הדין המשמעתי המחוזי. הכרעת-הדין המרשיעה של הערכאה המשמעתית הדיונית הייתה מפורטת ומנומקת. הממצאים שנקבעו בה נסמכו על עדויות שנשמעו לפניה ועל ההתרשמות מהעדים. הכרעת-הדין בעניין ההטרדה המינית התבססה ברובה על עדות המתלוננת, אשר זכתה לתימוכין בעדותו של עורך-הדין; וההכרעה בנושא הדחת עורך-הדין, נסמכה בעיקר על עדותו של האחרון. בית-הדין המשמעתי המחוזי התרשם מאמינות עדויותיהם של השניים, והעדיפן על-פני עדות המערער, שהכחיש את המיוחס לו מכל וכל, ולא הותיר על בית-הדין רושם מהימן. העובדה שהפרקליטות סגרה את תיק החקירה שנפתח נגד המערער בגין חשד לביצוע עבירה לפי חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998, אינה רלבנטית להרשעה המשמעתית. בהקשר זה יצוין, כי תיק החקירה הפלילי נסגר על-ידי הפרקליטות מחמת חוסר ראיות מספיקות לביסוס הרשעה בפלילים, ובסיפא להחלטת הפרקליטות בעניין זה צוין, בין-השאר – "יחד עם זאת, נראה כי התיק עשוי להצדיק בירור במישור המשמעתי, שכן עולה ממנו יותר מחשד להתנהגות בלתי הולמת מצד החשוד". מכל מקום, סגירת התיק הפלילי מחוסר ראיות, אינה מונעת את העמדתו של המערער לדין משמעתי בגין המעשים שיוחסו לו בקובלנה. מעשיו של המערער, על-פי קביעותיו העובדתיות של בית-הדין המשמעתי המחוזי, פוגעים בכבוד מקצוע עריכת-הדין, ואינם הולמים את מקצוע עריכת-הדין, באשר להתנהגות המצופה מעורך-דין כלפי עובדיו. בית הדין-הארצי המשמעתי הדגיש בפסק-דינו, כי אין מדובר בעבירות משמעת החופפות את העבירות הפליליות של הטרדה מינית והדחת עד, וכי עסקינן בעבירות משמעת בלבד. לא מצאתי, כי נפל פגם בקביעת הממצאים בהכרעת-הדין, כמו-גם בהרשעה בעבירות המשמעת הנגזרות מממצאים אלו; ועל-רקע מתחם ההתערבות המוגבל של בית-משפט זה בהכרעות-הדין של בתי-הדין למשמעת, כמבואר בסקירת הרקע המשפטי לעיל, לא קמה עילה להתערבות בפסק-דינו של בית-הדין הארצי למשמעת, אשר אישר את הכרעת-הדין המרשיעה של בית-הדין המשמעתי המחוזי.

8.מכאן לערעור על גזר-הדין. כמבואר בסקירת הרקע המשפטי לעיל, בית-המשפט לא ייטה להתערב בענישה של בתי-הדין המשמעתיים, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן; ועניינו של המערער אינו כזה. עבירות המשמעת, בזיקה למעשים הנוגעים להטרדה המינית כלפי עורכת דין שכירה במשרדו, הִנן חמורות. מדובר במעשים פוגעים ומשפילים. עם-זאת, בהקשר לעבירות אלו ציין בית-הדין המשמעתי הארצי, כאמור, כי עיקר הפסול היה בהטרדה מילולית, שאינה מצויה ברף חומרה גבוה של מעשי הטרדה מינית. עבירת המשמעת, בעניין פניותיו של המערער אל עורך-הדין לחזור בו מהודעתו במשטרה, חמורה אף היא. מדובר בהתנהגות פסולה, המהווה כאמור עבירת משמעת; אך כפי שבית-הדין המשמעתי הארצי הבהיר, כי אין מדובר בהדחה בחקירה או בסחיטה באיומים כמשמעותן בדין הפלילי. כאמור, בית-הדין המשמעתי הארצי המיר את עונש ההרחקה מהלשכה שהושת על המערער בבית-הדין המשמעתי המחוזי, לעונש של השעיה בפועל לתקופה של 42, זאת בצד השעיה על-תנאי למשך 18 חודשים. סבורני, דין הערעורים ההדדיים לעניין העונש, להידחות. בית-הדין המשמעתי הארצי, הביא במניין שיקוליו את מכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין העונש, הן אלו הקשורים לחומרת העבירות ולפסול שבמעשיו של המערער, והן אלו הנוגעים לנסיבותיו האישיות, ואיזן ביניהם באופן הולם. אין לפנינו מקרה של סטייה קיצונית מתכלית הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי בעבירות המשמעת הנדונות על-רקע נסיבות ביצוען; וניכר, כי העונש שהושת על המערער בבית-הדין המשמעתי הארצי הִנו ראוי ומידתי, ולא קמה עילה להתערב בו.

התוצאה