השופטת ע' ארבל:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט נ' ממן) בת"א 797/98 בו נדחתה תביעת המערערים להכריז על בעלותם בחלקת קרקע בקרבת העיר טבריה, אשר נרכשה לטענתם על-ידי מורישם, ולחלופין, על זכותם לקבל תחלוף הולם לקרקע, בין על דרך של קבלת קרקע חלופית ובין על דרך של זיכויים בפיצויים.
רקע עובדתי והליכים משפטיים קודמים
1. המערערים הם יורשי 3/4 מעיזבונו של המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל (להלן: המנוח), אשר נפטר בשנת 1953. על-פי הגרסה העובדתית המוצגת על-ידם, בשנים שלפני קום המדינה נהג המנוח לרכוש אדמות בשטחי ארץ ישראל המנדטורית, וזאת בדרך של שיתוף-פעולה עסקי בינו לבין אדם בשם יעקב לאלו (להלן: לאלו). במסגרת שיתוף-פעולה זה, כך לגרסתם, נהג לאלו לבדוק עבור המנוח קרקעות פוטנציאליות לרכישה ולהציען למנוח, כאשר רכישת הקרקעות נעשתה במימונו של המנוח, אשר אף נשא בתשלום הוצאותיו של לאלו. במימוש הקרקעות נהגו המנוח ולאלו לחלק ביניהם את הרווחים וההפסדים ביחס של שני-שלישים למנוח ושליש ללאלו.
2. התביעה נשוא הערעור נוגעת לחלקת קרקע אשר נטען כי נרכשה על-ידי המנוח באופן המתואר. לטענת המערערים, בשנת 1946 רכש המנוח 9/16 חלקים מתוך חלקת קרקע שנודעה כחלקה 13 בגוש 15090 בטבריה, הכלולה כיום, לאחר הליכים של איחוד וחלוקה מחדש, בחלקה 57 באותו גוש (להלן: הנכס או החלקה בטבריה). לצורך רכישת הקרקע העביר המנוח לידי לאלו סכום של 2,000 לא"י, מתוכו שימש סכום של 1,919.95 לא"י כתשלום עבור הקרקע, ואילו יתרת הסכום היוותה תשלום ללאלו בגין הוצאותיו. בד בבד, מאחר וההגבלות המנדטוריות באותה עת (כפי שנקבעו ב"תקנות העברת קרקע-1940" שהותקנו בעקבות הוראות "הספר הלבן"), לא אפשרו רישום קרקעות בשמם של יהודים, לא יכול היה המנוח להירשם כבעל הקרקע, ועל כן סיכמו המנוח ולאלו עם תושב ערבי בשם ביידס עבאס עאבד יוסף ביידס (להלן: ביידס) כי עד אשר יתאפשר רישומו של הנכס על שמו של המנוח, ירשם הנכס על שמו של ביידס, וכך אכן היה. לטענת המערערים, לשם הבטחת רישום הקרקע בבוא העת על שם המנוח, נתן ביידס למנוח וללאלו משכנתא על סך 5,000 לא"י על חלקו במקרקעין הידועים כגוש 6636 בחלקה 24 אשר בשיח' מוניס (באזור העיר יפו) (להלן: המשכנתא). המשכנתא נרשמה לטובתו של לאלו, כשהמנוח עד לחתימתה.
3. מספר שנים חלפו, וביידס הוכרז כנפקד על-פי חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: החוק). שני הנכסים האמורים - בטבריה וביפו, הוכרזו כנכסים נפקדים והוקנו מכוח זאת לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: המשיב). משנודע למשיב על דבר קיומה של המשכנתא שנרשמה לטובת לאלו, פדה הוא את תמורתה לידיו. בהמשך, בהתאם להסכם שנערך בין המשיב לרשות הפיתוח, נמכרה החלקה לרשות ונרשמה על-שמה.
4. בשנת 1952 הגיש המנוח נגד לאלו ושניים נוספים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 194/52) במסגרתה נדונו היחסים העסקיים והמסחריים בין הארבעה, ובין היתר, נדונה חלקת הקרקע בטבריה וכן המשכנתא האמורה (להלן: התביעה הקודמת). במהלך המשפט נפטר המנוח ויורשיו המשיכו בהליך במקומו. בכל הנוגע לחלקת הקרקע שבענייננו, ביקשו יורשי המנוח במסגרת תביעה זו כי ימחק שמו של לאלו כבעל המשכנתא, וכי שמו של עיזבון המנוח ירשם תחתיו. לחלופין, תבעו יורשי המנוח כי במידה והמשכנתא כבר נפדתה, כפי שאכן אירע, יחויב לאלו להעביר לעיזבונו של המנוח את דמי פדיונה. בסופו של דבר, והגם שחלקים אחרים של התביעה, אשר נגעו לחלקות קרקע אחרות, התקבלו, דחה בית המשפט (כב' השופט י' רווה) את התביעה ככל שהיא נוגעת לחלקו של המנוח בפדיון המשכנתא. בסוגיה זו קבע בית המשפט כי חרף החשד שמא לאלו שיקר בהכחישו כי קיים קשר בין הנכס בטבריה למשכנתא על החלקה ביפו, הרי שקיומו של הקשר הנטען לא הוכח די הצורך, ומכאן, כי המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה לצורך קבלת הסעד שהתבקש.
5. לטענת המערערים, במהלך השנים נעשו על-ידם ניסיונות שונים לרשום את הזכויות בנכס על שמם מכוח היותם יורשי המנוח, אולם אלו לא עלו יפה. בסופו של דבר הגישו בשנת 1998 את התביעה נשוא הערעור הנוכחי, במסגרתה נתבקש בית המשפט להצהיר על בעלותם בקרקע, ולחלופין- על זכותם לקבל מהמשיב תחלוף הוגן תמורתה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
6. במסגרת פסק הדין נדרש בית המשפט לבחון את קבילותם של מסמכים אשר הוגשו על-ידי המערערים ושהמשיב התנגד להגשתם. בסופו של דבר, מתוך שלל הראיות שהגשתן התבקשה כהוכחה לאמיתות תוכנן, קיבל בית המשפט שלוש ראיות: רישומים עסקיים שנרשמו על-ידי המנוח בפנקסיו; עדות השופט מ' ורשאי, אשר שימש כיועצו המשפטי של המשיב בתקופה שבה נפדתה המשכנתא לידי לאלו (להלן: ורשאי); וכן קבלה מיום 21.2.46 (מוצג ט' בבית המשפט המחוזי) בה אישר לאלו כי קיבל מהמנוח סכום של 2,000 לירות בקשר לרכישת החלקה בטבריה (להלן: מוצג ט' אוהקבלה). המסמכים הבאים, לעומת זאת, התקבלו כראיה לעצם קיומם בלבד: פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת; פרוטוקול הדיון בתביעה הקודמת, ובפרט, עדותו של לאלו במסגרתה; וכן כתבי בי-דין שהוגשו במסגרת התביעה הקודמת. ביחס לפסק הדין ולפרוטוקול הדיון בתביעה הקודמת דחה בית המשפט את טענת המערערים כי יש לקבלם אף כראיה לאמיתות תוכנם. על סמך כלל הראיות אשר הובאו בפניו, הן אלו שהתקבלו כראיות לעצם קיומן והן אלו שהתקבלו כראיות לאמיתות תוכנן, סיכם בית המשפט את שהוכח בפניו כדלקמן:
"הוכח כי היה קשר הדוק בין המנוח, בין לאלו, בין הנכס בטבריה ובין המשכנתא שנרשמה על חלקו של ביידס ביפו. כמו כן הוכח כי המנוח שילם ללאלו 2,000 לירות לשם רכישת הנכס בטבריה. הוכח כי האפוטרופוס שילם ללאלו את מלוא החוב על פי שטר המשכנתא" (פסקה 25 לפסק הדין).
ואולם, על השאלה האם די בראיות אלו כדי לקבוע כי הבעלות על הנכס בטבריה היא לאמיתו של דבר של המנוח ולא של ביידס או של לאלו, מצא בית המשפט להשיב בשלילה. נקבע כי בקיומו של הקשר האמור אין די כדי להוכיח את טענת המערערים לפיה הנכס הוא רכושו של המנוח וכי בעלותו הרשומה של ביידס בו היא למראית עין בלבד. עוד ציין בית המשפט כי אף שאין הוא קובע כי המערערים המציאו יש מאין את הקשר לנכס, הרי שהם לא הצליחו להוכיח, ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, את טענתם בדבר ה"עסקה המרובעת". בעניין זה העלה בית המשפט מספר ספקות, ובין היתר ציין כי המערערים "הסתבכו" בשאלה האם המשכנתא נרשמה על שם לאלו בהסכמת המנוח או שמא במרמה, וכי הם לא הבהירו מהי עמדתם הסופית בשאלה האם יש קשר בין המשכנתא על רכושו של ביידס לבין הנכס בטבריה. בעניין אחרון זה ציין בית המשפט כי קיומו של קשר כזה אינו מוטל בספק לטעמו ומכאן כי פדיון המשכנתא היווה ניתוק סופי של המערערים מן הנכס בטבריה.
7. בית המשפט דן בשלוש סוגיות מרכזיות נוספות: ראשית, ציין בית המשפט כי התנהלותם של המערערים לאורך השנים ובחירתם להגיש את התביעה רק במועד שהוגשה עולות כדי שיהוי, המלמד כי במשך שנים זנחו את תביעת הבעלות על הקרקע בטבריה וכי רק לאחרונה התגבשה אצלם כוונה מחודשת לדרוש את הנכס בעין. בית המשפט אף הוסיף וציין כי השיהוי האמור מצד המערערים לווה בשינוי לרעה במצבו של המשיב, נוכח פטירת מרבית העדים הרלוונטיים.
שנית, דן בית המשפט בסוגית הכרזת הנפקדות של ביידס: בית המשפט דחה את טענת המערערים כי הכרזת הנפקדות של בידס ושל החלקה בטבריה נעשו שלא כדין ושלא בתום-לב, תוך שהוא מקבל את הסבריו של המשיב לפיהם הגם שאפשר והכרזת הנפקדות המקורית לא היתה ראיה חזקה דיה לקביעת נפקדותו של ביידס, הרי שדי היה בתעודת הנפקדות הנוספת שהוצאה בשנת 1999 כדי לקבוע את נפקדותו. יתר על כן, למעשה, לא מצא בית המשפט פגם אף בהכרזת הנפקדות המקורית. בית המשפט ציין כי על מנת לסתור את חזקת הנפקדות שקמה עם אישורי האפוטרופוס לפי סעיף 30 לחוק, נדרש היה להביא הוכחה ממשית לכך שביידס או החלקה אינם נפקדים, ואולם המערערים לא עמדו בנטל זה, ולמעשה, "כמעט הוכח שוב ההפך, דהיינו כי ביידס היה ונותר נפקד".
לבסוף, דן בית המשפט בסוגית פדיון המשכנתא לידי לאלו, וקבע כי לא מצא כל פגם הן בנסיבות בהן נפדתה המשכנתא והן בהליכי מכירת הנכס בטבריה על-ידי המשיב לרשות הפיתוח. לדברי בית המשפט, נוכח ההוראה בסעיף 17 לחוק, הקובעת כי עסקה שנעשתה בין המשיב לאדם אחר בנכס שהמשיב חשבו לנכס מוקנה תעמוד בתוקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה מוקנה באותה שעה, נחסמה למעשה דרכם של המערערים לביטול ההקניה ולקביעת בעלותם בנכס.
בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי המערערים לא הצליחו להוכיח את עיקר טענותיהם, וכי מכל מקום, הם לא הצליחו להפריך את חזקת הנפקדות של הנכס ושל ביידס, ועל כן, אין מנוס מדחיית תביעתם.
טענות המערערים
8. בכתב הערעור ובסיכומיהם מצביעים המערערים על שלל שגיאות שנפלו לטעמם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר בסופו של יום הביאו להנצחת עוול ארוך שנים שנגרם להם בקשר לנכס. ביד גסה, ניתן לחלק את טענותיהם לשניים: טענות בהתייחס לקביעות בית המשפט בתחום דיני הראיות וטענות בהתייחס לממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט ולמסקנות שהסיק בעטיים. אומר כבר עתה, לא מצאתי כי יש צורך להידרש לכל אחת ואחת מן הטענות שהועלו ועל כן אתמקד בטענות המרכזיות מביניהן.
9. נגד הקביעות מתחום דיני הראיות מעלים המערערים שלוש טענות מרכזיות: ראשית, יוצאים המערערים כנגד קביעת בית המשפט כי פסק הדין בתביעה הקודמת אינו מהווה ראיה לאמיתות תוכנו וכי אין בו כדי ליצור השתק פלוגתא עבור המשיב. לטענתם, מעורבותו של המשיב בבירור התביעה הקודמת צריכה היתה להיחשב כמספקת לעניין התנאי של "זהות הצדדים" לתחולתו של ההשתק האמור. שנית, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בדחותו את טענתם לפיה מתקיימים בעדותו של לאלו התנאים לתחולת החריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, שעניינו אמרת נפטר בניגוד לאינטרס הממוני שלו. לדבריהם, חלק מאמירותיו של לאלו בעדותו, ובפרט, האמירות בהן הודה כי רכישת הקרקע נעשתה במעורבותו שלו ומכספי המנוח, עמדו, בנסיבות אמירתן, בניגוד לאינטרס שלו עצמו, שכן היה בהן לסייע להוכחת טענות המנוח באשר לעצם רכישת הנכס ובאשר לקשר בין הנכס לבין המשכנתא, כאמצעי להוכחת תביעתו לקבלת דמי פדיון המשכנתא. דברים אלו לא היו נאמרים אילולא היו אמת לאמיתה, ועל כן, ראוי היה לקבלם. שלישית, שגיאה נוספת עליה מצביעים המערערים טמונה בהבחנה (הבלתי-מנומקת) שערך בית המשפט בין רישומים בפנקסי המנוח שנעשו בכתב-ידו, אשר התקבלו כראיות לאמיתות תוכנם בהיותם רישומי נפטר שנעשו במהלך עסקיו הרגיל, לבין רישומים שלא נעשו בכתב ידו אך נערכו על-ידי מי מטעמו. טענת המערערים הינה כי היה מקום לקבל גם רישומים אלו.