המשנה-לנשיאה א' ריבלין:
1. בשנות התשעים המוקדמות יצא הממונה על הרכוש הממשלתי באזור יהודה ושומרון (להלן: הממונה) בשתי הכרזות על שטחים מסוימים בכפר בילעין שבגדה המערבית - כעל רכוש ממשלתי; זאת עשה הממונה מכוח הצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה ושומרון) (מס' 59), תשכ"ז-1967 (להלן: צו מס' 59). חלפו חמש-עשרה שנים לערך, ובאו העותרים בעתירה זו שלפנינו, שבה הם טוענים כי דינן של ההכרזות להתבטל, הואיל וביסודן מעשה של תרמית - "עסקה סיבובית-סודית" בין המשיבים 1 ו- 2 לבין המשיבה 4.
צו מס' 59 מתיר לממונה ליטול את החזקה ברכוש ממשלתי ולנקוט כל צעד הנראה לו כדרוש לכך (סעיף 2); על הממונה לנהל את הרכוש הממשלתי שבו נטל את החזקה (סעיף 3). "רכוש ממשלתי", כך קובע הצו (בסעיף 1), הוא:
(1) רכוש אשר ביום הקובע או לאחריו שייך, רשום על שם, או מוקנה לאחד מאלה:
(א) למדינת אוייב;
(ב) לתאגיד אשר למדינת אוייב זכות כל שהיא בו, בין במישרין ובין בעקיפין, בין שיש עמה שליטה ובין שאין עמה שליטה; או רכוש שאחד מהם היה שותף בו.
(2) מקרקעין שנרכשו לצרכי ציבור על פי כל דין או תחיקת ביטחון, על ידי רשות מרשויות צה"ל ועבור רשות מרשויות צה"ל שאינה רשות מקומית או ועדה מקומית לתכנון ולבניה.
(3) רכוש שבעליו ביקש מאת הממונה לנהל אותו והממונה קיבל עליו את ניהולו.
סעיף 2ג לצו מס' 59 קובע כי אם אישר הממונה בתעודה בכתב חתומה בידיו, כי רכוש כלשהו הוא רכוש ממשלתי, ייחשב אותו רכוש לרכוש ממשלתי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. הפסיקה הדגישה, כי "אין בצו הנ"ל כדי לשנות את הדין המהותי, הקובע, אימתי רכוש הוא רכוש ממשלתי ואימתי הוא רכוש הפרט, ונושא זה מוכרע, כמובן, על-פי העקרונות, שנקבעו בסעיף 2 למנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (איזור יהודה והשומרון) (מס' 2), תשכ"ז-1967" (בג"צ 285/81 פדיל מוחמד אל נאזר נ' מפקד יהודה, פ"ד לו(1), 701).
2. כאמור, העתירה נסבה על שתי הכרזות - הכרזה 10/91 מיום 15.1.1991 והכרזה 20/90 מיום 25.11.1990. העותרים טוענים כי לאחרונה נודע להם, שאותן הכרזות ותיקות - במרמה יסודן. במה דברים אמורים? לדברי העותרים, ההכרזה נעשתה בעקבות פנייה של המשיבה 4; זו האחרונה טענה כי היא רכשה את הקרקע אולם הזכויות לא נרשמו על-מנת למנוע את העמדת חייהם של המוכרים בסכנה; המשיבה 4 ביקשה שהממונה יכריז על השטחים כעל רכוש ממשלתי ויאפשר לה לממש את זכויותיה. ואכן, מוסיפים העותרים ומספרים, ההכרזות נעשו, עררים שהוגשו על כך נדחו בעיקרם, ובשלהי שנות התשעים יזמה המשיבה 4 הליכי תכנון, וחתמה עם הממונה על חוזה לפיתוח הקרקע; כל זאת, מבלי שדבר "העסקה הסיבובית" נודע לאנשי הכפר בילעין, ומבלי שהיה באפשרותם להראות שטענת המשיבה 4 בדבר רכישת הקרקע - טענה כוזבת היא. ואומנם, לדברי העותרים, לא נתקיימו במקרה זה התנאים הקבועים בדין לרכישת זכויות על-ידי המשיבה 4 בשטחים נשוא ההכרזות, שהם בגדר מקרקעין לא-מוסדרים; תנאים אלה, הקבועים בדין, נועדו לדברי העותרים למנוע תרמיות וזיופים בנוגע לזכויות במקרקעין. והנה במקרה זה - מוסיפים העותרים וטוענים - "העסקה הסיבובית" למעשה "עקפה" את דרישות הדין, ואפשרה למשיבה 4 לקבל לידה את המקרקעין בדרך מקוצרת, בלא תשתית עובדתית מספקת ובלא צורך להתמודד עם טענות-נגד - הכל מתוך שיקולים זרים ותוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי. העותרים סבורים אפוא כי בנסיבות המקרה, לא ניתן היה להכריז על השטחים כעל רכוש ממשלתי לפי בקשת הבעלים, בהסתמך על הוראת סעיף 1(3) לצו מס' 59.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.
3. במהלך השנים שחלפו מאז הוכרזו ההכרזות נשוא העתירה - כך הודיעונו המשיבים - תוכננו תכניות, הוקצו שטחים לצדדים שלישיים (שיש מהם שלא צורפו כמשיבים לעתירה) ומצב הדברים אינו כשהיה. יחד עם זאת, לא היינו דוחים את העתירה על-הסף רק מן הטעם של שיהוי בהגשתה, גם לא מן הטעם של מניעות הנובעת מן האפשרות - שבענייננו יושמה באורח חלקי - לקיים הליכי ערר ביחס להכרזות מן הסוג הנדון. שהרי, במקרה זה, העתירה כולה נסבה על הטענה כי התשתית המונחת ביסוד ההכרזות לא היתה ידועה לעותרים במשך כל השנים, וכי בכך היה גם כדי לפגום בהליכי הערר שהתקיימו. יחד עם זאת, יש לציין כי הקושי הנובע מקיומם של צדדים שלישיים שלא צורפו לעתירה בעינו עומד, ונלווה לו קושי נוסף, לאמור: אי-התייחסות בעתירה לשאלת זכויותיהם של צדדים שלישיים ולנפקותו של סעיף 5 לצו מס' 59, הקובע כי "כל עסקה שנעשתה בתום לב בין הממונה ובין אדם אחר בכל נכס שהממונה חשבו בשעת העסקה לרכוש ממשלתי, לא תיפסל ותעמוד בתוקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה רכוש ממשלתי".
מעבר לכך, בסופה של בחינה, הגענו לכלל מסקנה כי לא הונחה בפנינו תשתית מספקת לקבוע שאכן התקיימה במקרה זה "עסקה סיבובית" כנטען; לאמור: לא הוכח כי ההכרזות נשוא העתירה נעשו במטרה לעקוף את ההליכים הקבועים בדין לצורך הקניית זכויות במקרקעין מן הסוג הנדון.
4. ראשית, יש לשוב ולהדגיש כי הכרזה על שטח כעל רכוש ממשלתי, היא עצמה אינה קובעת או יוצרת זכויות-בעלות בשטח; אלה האחרונות נקבעות לפי הדין המהותי. שנית, טוענים המשיבים ובצדק כי הזמן הרב שחלף מקשה על בירור מכלול העובדות הנוגעות לעניין, מה עוד שהעתירה מייחסת מעשים, כוונות ומניעים לאנשים שאינם עוד בין החיים. שלישית, וחשוב מכל, אף כי המדינה מאשרת שאחת ההכרזות (10/91) באה בעקבות פנייה של גורמים ישראליים שטענו כי רכשו שטחים באזור, היא מוסיפה ומבהירה שהכרזה זו, ובוודאי ההכרזה האחרת (20/90), שתיהן אינן מבוססות על טענת בעלות של גורמים פרטיים, כי אם על היותן של הקרקעות בגדר "אדמות מדינה". במילים אחרות, המדינה עומדת על כך, שבניגוד לנטען בעתירה, ההכרזות לא נעשו מתוקף הוראת סעיף 1(3) לצו מספר 59, הקובעת כי "רכוש שבעליו ביקש מאת הממונה לנהל אותו והממונה קיבל עליו את ניהולו"; ההכרזות נסמכו על הוראת סעיף 1(1) לצו, וזאת, לאחר שנמצא כי השטחים (שהם אדמות מסוג "מירי") לא עובדו במשך שנים רבות, וכי לפיכך, סיווגם לפי הדינים הרלבנטיים הוא של "אדמות מדינה". יצוין, כי החומר המונח בפנינו אינו חד-משמעי בסוגיה זו. יש בו פנים לכאן ולכאן. כך, למשל, במכתבה של המשיבה 4 למנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה דאז, בחוות-הדעת של זו האחרונה ובהחלטת ועדת העררים בנוגע להכרזה 10/91, ניתן למצוא ביטויים להסתמכות הן על בקשה מאת הבעלים של הקרקע הן על מצבה של הקרקע (אדמת טרשים בלתי-מעובדת לאורך זמן). בסופו של יום לא שוכנענו כי נסתרה הצהרת המשיבים כי הבעלות של המשיבה 4 לא שימשה היא לבדה, בפועל או בכוח, עילה להכרזות. משכך, השאלה שהיא ציר העתירה - קרי: השאלה אם התקיימו התנאים המאפשרים לראות במשיבה 4 כבעלים של השטח לצורך סעיף 1(3) לצו מס' 59 - מאבדת מחשיבותה לענייננו. עוד יש להדגיש, כי עיון בעתירה אינו מגלה טענה מבוססת של העותרים בדבר זכויות שהם מחזיקים בהן בשטחים נשוא ההכרזות (נזכיר כי טענות שהועלו בפני ועדת העררים, בין היתר על-ידי מקצת העותרים, בדבר זכויות בשטח נשוא הכרזה 10/91 - נדחו, ואילו לגבי הכרזה 20/90 לא הוגש ערר כלל).
לאור כל המקובץ, לא ראינו עילה להתערבותנו, היום, בהכרזות-של-אז. העתירה נדחית. בנסיבות העניין איננו עושים צו להוצאות.
המשנה-לנשיאה
הנשיא (בדימ.) א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש י א (בדימ.)