הנשיאה ד' ביניש:
1. העותר, רופא שיניים במקצועו, שירת בצה"ל כקצין בשירות קבע החל משנת 1992 ועד לשנת 2000. בשנת 2000 החליט צה"ל להפסיק את שירות הקבע של העותר. לטענת המשיבה 3 (להלן: המדינה) ההחלטה להפסיק את שירות הקבע של העותר התקבלה בשל תפקודו הלקוי, ואילו העותר טוען כי ההחלטה התקבלה לאחר שהלין נגד מפקדיו על בעיית סטריליזציה במרפאה בה עבד.
2. העותר הגיש ביום 20.12.2000 תביעה נגד המדינה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע ובה ביקש, בין היתר, הצהרה של בית הדין על בטלות ההחלטה להפסיק את שירותו הצבאי ופיצוי כספי בסך 400,000 ש"ח. ביום 1.7.2001 קיבל בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' סופר ונציגי הציבור א' בכר וש' ששון) את בקשת המדינה להורות על מחיקת תביעתו של העותר על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. בית הדין האזורי קבע כי על אף ההתפתחויות שחלו בפסיקתו של בית משפט זה באשר להגדרתו של "עובד" ולמצב בו יוכר קיומה של מערכת יחסי עובד ומעביד, הרי נוכח פסיקתו של בית משפט זה בעניין מעמדם של משרתי הקבע ואופיו המיוחד של השירות הצבאי אין מקום לשנות את הדין הנוהג בעניין זה בדרך של פסיקה והשינוי צריך לבוא מצידו של המחוקק.
ערעור שהגיש העותר לבית הדין הארצי לעבודה על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה נדחה ביום 16.1.2006. הנשיא ס' אדלר קבע בפסק דינו כי על אף שניתן להגדיר חייל המשרת בשירות קבע כעובד לצורך זכויות מסוימות בחקיקת המגן ועל אף ההתייחסות המפורשת לחיילים כעובדים בדברי חקיקה מסוימים, אין מקום לראות חייל בשירות קבע כעובד בכל הנוגע לשאלת פיטוריו משירות הקבע. בהקשר זה הדגיש הנשיא ס' אדלר כי ההוראות המפורטות המסדירות את אופן סיום שירות הקבע קבועות כיום בהוראות הפיקוד העליון של צה"ל וכי החלטות הצבא באשר לסיום שירות הקבע נתונות לפיקוחו של בית המשפט הגבוה לצדק. הנשיא ס' אדלר ציין עוד כי על אף שאין מקום בעת הזו להרחיב את הביקורת השיפוטית על החלטות הצבא בענייני פיטורים, ניתן להביא לשיפור ההגנה המשפטית על משרתי הקבע על ידי כך שהמחוקק יקים בית דין צבאי פנימי אשר ירכז את בירור תביעות משרתי הקבע כנגד החלטות המנגנונים הפנימיים של הצבא.
השופטת נ' ארד הסכימה לתוצאה אליה הגיע הנשיא ס' אדלר, אולם זאת רק נוכח פסיקתו העקבית של בית משפט זה שאומצה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, לפיה הביקורת השיפוטית על החלטות הצבא בנוגע לתנאי שירותם ולפיטוריהם של אנשי הקבע נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק. השופטת נ' ארד ציינה כי אלמלא פסיקה עקבית זו היא הייתה מגיעה לתוצאה שונה. זאת, נוכח התפנית שחלה בהלכה הפסוקה וההכרה בכך שלעניינים מסוימים ניתן להכיר באדם, שהוא בעל "מעמד" לעניין חוק מסוים (כגון נבחר ציבור), כ"עובד" אף אם לא קיימת התקשרות חוזית בינו לבין ה"מעביד" (ראו, דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(4) 817).
השופט ש' צור (אליו הצטרף גם נציג הציבור ר' חרמש) לא הסכים עם עמדת הנשיא ס' אדלר והביע את הדעה כי בית הדין לעבודה מוסמך לדון בענייניהם של אנשי הקבע בצה"ל, שכן לצורך קביעת הסמכות מתקיימים יחסי עובד ומעביד בצה"ל. השופט ש' צור הדגיש בפסק דינו כי השאלה הנבחנת במקרה דנן איננה שאלת מעמדו העקרוני של חייל צה"ל כעובד ותחולת חוקי המגן לגביו אלא רק השאלה המצומצמת של קיום יחסי עובד ומעביד בין חייל בשירות קבע לבין המדינה לעניין סמכותו של בית הדין לעבודה. לאחר שבחן את המבחנים שהתפתחו בפסיקה באשר לקיומם של יחסי עובד ומעביד הגיע השופט ש' צור למסקנה כי ההבדל הקיים בין משרתי הקבע בצה"ל לבין עובדי ציבור אחרים הינו רק הבדל של דרגה ומינון ולא הבדל של מהות, ועל כן אין יסוד לקבוע ששירות קבע בצה"ל הוא בבחינת סטטוס מיוחד השונה במהותו מסטטוס של עובד ציבור אחר או של עובד רגיל. עוד ציין השופט ש' צור כי הדרך הנכונה והיחידה לשלול את סמכות השיפוט של בית הדין לעבודה כאשר מתקיימים יחסי עובד ומעביד היא באמצעות חקיקה כפי שנעשה לגבי המשטרה ושירות בתי הסוהר (ראו: סעיף 93א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971; סעיף 129 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971; כן ראו, בג"ץ 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 647). נוכח חילוקי הדעות באשר לתוצאה בין חברי המותב בבית הדין הארצי לעבודה הכריעה דעתו של הנשיא ס' אדלר בהתאם להוראת סעיף 80 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (החלה על בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969) וערעורו של העותר נדחה.
3. בעתירה שלפנינו טוען העותר כי הגיעה העת להכריע בשאלה העקרונית של סמכות בית הדין לעבודה לדון בתובענותיהם של משרתי הקבע בעניין פיטוריהם. העותר מוסיף וטוען כי אופיה העקרוני של השאלה הנדונה מצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ולטענתו יש להחיל את גישת הפסיקה המרחיבה את משמעות המושג "עובד" גם לגבי חיילים, קצינים ונגדים בשירות קבע. המדינה טוענת, לעומת זאת, כי אין לקבוע בדרך של פסיקה כי יש סמכות לבית הדין לעבודה לדון בתביעות של משרתי קבע נגד רשויות הצבא. המדינה מציינת בתגובתה לעתירה כי השירות הצבאי הינו שירות היררכי וכי ליחסים בין משרת הקבע לצה"ל יש מאפיינים ייחודיים שאינם דומים לעובדי מדינה אחרים ואף לא לבעלי סטטוס מיוחד, כגון נבחרי ציבור. עוד מציינת המדינה כי נוכח הערות בית משפט זה בבג"ץ 6651/05 שפירא נ' ראש אגף כוח אדם במטה הכללי של צה"ל (טרם פורסם) (להלן: עניין שפירא) ובמסגרת דיונים בעתירות אחרות של משרתי קבע בצה"ל, וכן נוכח פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה נשוא העתירה דנן, הורה הרמטכ"ל לאגף משאבי אנוש בצה"ל ולפרקליטות הצבאית לגבש הצעה לשינוי חקיקתי להסדרת השיפוט בנושאי תנאי השירות והתרת ההתחייבות של משרתי קבע בצה"ל. ההמלצות בעניין נוסח ההסדר החקיקתי המוצע אמורות להיות מוגשות לאישור הרמטכ"ל ולאחר קבלת אישורו ובחינת הסוגיות הרלוונטיות על ידי משרד המשפטים ומשרד הביטחון, ככל הנראה תוגש הצעת החוק מהממשלה לכנסת.
4. שקלנו את טענותיו של בא-כוח העותר וערים אנו לגישה הקוראת לשנות את המצב הקיים לעניין הגדרת יחסי עובד ומעביד גם בצה"ל וכן להצעות השונות בעניין הפורום המוסמך. עם זאת, איננו רואים כי בעת הזו יש מקום לבירור טענותיו העקרוניות של העותר המבקש לשנות את ההלכה באשר לסמכותו של בית הדין לעבודה לדון ביחסי העבודה בין משרתי הקבע למדינה. שאלת מעמדם של חיילי צה"ל שבה ועולה בפסיקתו של בית משפט זה עוד משנותיה הראשונות של המדינה (ראו, ע"א 153/54 שלמה וידר נ' היועץ המשפטי, פ"ד י' 1246 (להלן: עניין וידר), 1251-1250). מאז ועד היום בשורה ארוכה של פסקי דין שלטה בבית משפט זה התפיסה כי משרתי הקבע אינם "עובדים" מבחינת מערכת יחסיהם עם הצבא וכי על-פי טיב היחסים מדובר ב"סטטוס" בהיות משרתי הקבע חלק מההיררכיה של השירות הצבאי על מאפייניה המיוחדים. איני רואה להרחיב בסוגיה זו במסגרת הדיון שלפנינו. אציין רק כי עניין לנו בהשקפה שמקורה עוד במשפט המקובל האנגלי, השקפה שנקלטה בשיטתנו המשפטית ונגזרה גם מהמציאות החברתית בישראל בעשורים הראשונים לקיומה. לאחר הקמתה של מערכת בתי הדין לעבודה, מצאה לה גישה זו ביטוי גם לעניין סמכותו של בית הדין לעבודה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו, בג"ץ 279/72 אילן עובד נ' שר הבטחון (להלן: עניין עובד), פ"ד כז(1) 169), וממנה התפתחה ההלכה כי מערכת היחסים בין הצבא לחייליו אינה נשלטת על ידי יחסי עובד ומעביד עקב אופיה המנהלי-הצבאי וההיררכי; לפיכך נקבע כי נתונה היא לביקורתו של בית משפט זה לעניין מכלול היחסים, ובין היתר פיטורין (ראו: בג"ץ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי (טרם פורסם) (להלן: עניין פלצמן), פיסקה 15 לפסק הדין; עניין שפירא). זוהי, אפוא, ההלכה העקבית ששלטה משך שנים, ולפיה בשל אופיו המיוחד של השירות הצבאי משרתי הקבע אינם נחשבים לעובדים שדיני העבודה חלים עליהם (ראו: עניין וידר; עניין עובד; עניין פלצמן; כן ראו, גיא י' זיידמן ואיל רז "מעמדו של משרת הקבע בצה"ל כעובד" עיוני משפט כג (2000) 291). כאמור, בבית הדין הארצי לעבודה נחלקו הדעות בכל הנוגע לשאלה הנדונה. בין ביחס לשאלת טיבם של היחסים בין משרתי הקבע לצבא לעניין קיומם של יחסי עובד ומעביד, ובין ביחס לכפיפותו של בית הדין להלכה שיצאה מלפני בית משפט זה ומחייבת אותו בעניין שלפנינו. שופטי בית הדין נתנו דעתם כל אחד על-פי דרכו והשקפתו לשינויים שחלו משך השנים בהגדרת יחסי עובד ומעביד גם לצורך סמכותו של בית הדין לעבודה, אך בסופו של דבר הדעה המכרעת לא ראתה לסטות מההלכה הקיימת. אכן, יש ממש בטענה כי מגמות חדשות החלו מסתמנות בפסיקתו של בית משפט זה ואף חלו התפתחויות חברתיות המצדיקות בחינה מחודשת של הגישה להגדרת מערכת היחסים בין משרת הקבע לצבא. יש הגורסים כי הגיעה העת להשתחרר מהתפיסה המסורתית ולראות במשרת הקבע עובד לצורך מערכת יחסיו עם הצבא, לעניין פיטורין ותנאי השירות; מכאן נגזרת גם שאלת הערכאה המוסמכת להפעיל ביקורתה על מערכת יחסים זו (ראו, עניין שפירא, פסקאות ד(1)-(5) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). השאלה היא מורכבת וחילוקי הדעות לגופה של המחלוקת בין הנשיא ס' אדלר לחבריו מעלים רק חלק מהבעיות הרלוונטיות. בנסיבות אלה לא שוכנענו כי המקרה שלפנינו, ובמיוחד בעת הזו, שעה שנשקלת אפשרות של חקיקה, מצדיק כי נסטה מההלכה לעניין זה.
5. כאמור, בא-כוח העותר טען לפנינו כי יש לסטות מההלכה שנקבעה בבית משפט זה בעבר באשר למעמדם של משרתי הקבע בצה"ל. על כך נשיב כי אמנם בית משפט זה אינו מחויב לתקדימים שנקבעו על ידו בעבר והוא רשאי מכוח סעיף 20(ב) לחוק-יסוד: השפיטה לסטות מהם כאשר הוא מוצא זאת לנכון, אך שאלת הסטייה מתקדים, ככל שהיא מתייחסת לבית משפט זה, הינה שאלה מובהקת של שיקול דעת שיפוטי, ומדיניות שיפוטית. הנשיא א' ברק ציין בהקשר זה כי:
"סטייה מתקדים קודם של בית-המשפט העליון היא עניין רציני. אמת, אין כל קדושה בתקדים ואין כל מיסטיות ביצירתו. אך גם אין כל חזון בסטייה ממנו. בית המשפט העליון רשאי לסטות מתקדימיו (סעיף 20(ב) לחוק-יסוד: השפיטה), אך הוא יעשה שימוש בסמכותו זו, במקרים הקשים, רק במקרים מיוחדים" (ראו, רע"א 1287/92 בוסקילה, ראש המועצה הדתית טבריה נ' צמח, פ"ד מו(5) 159 (להלן: עניין בוסקילה), בעמ' 172).
ככלל השיקולים העומדים ביסוד הליכתנו בעקבות התקדימים שנפסקו בעבר בבית משפט זה, גם אם אנו סבורים כי היה מקום לפסוק אחרת בעבר או כי ניתן כיום לקבוע הלכה חדשה וטובה יותר, הם בעיקרם שיקולים של יציבות, ודאות והסתמכות הציבור הרחב וציבור המשפטנים על ההלכה הקיימת. יש לנהוג זהירות במגמה של סטייה מתקדימים שנקבעו בעבר בבית משפט זה, אך משום שנראה לשופט זה או אחר כי ניתן לפסוק כיום הלכה טובה או נכונה יותר, שכן אחרת עלול להתממש החשש שהביע השופט מ' זילברג בד"נ 23/60 בלן נ' המוציאים לפועל של צוואת ר. ליטוינסקי, פ"ד טו 71, בעמ' 73, כי: "במרוצת הזמן ייהפך מוסד שיפוטי זה מ'בית-משפט' ל'בית שופטים', אשר כמספר חבריו כן מספר דעותיו, בכל אחת ואחת מן השאלות לאין ספור שניקרו על דרכו במהלך שיפוטו".
עם זאת, שינוי העיתים אכן מחייב בחינה מחודשת של הלכות גם אם הן מושרשות ונטועות בפסיקתנו שנים רבות, כדי להתאים את המשפט למציאות המתחדשת. סטייה מתקדים נדרשת לעיתים כחלק מהתהליך הרחב של התפתחות המשפט בחלוף השנים והתאמתו לתנאים המשתנים. תפיסותיה של החברה בסוגיות שונות וערכיה המוסריים והחברתיים משתנים במהלך השנים ובעקבות שינויים אלה נדרשים, לעיתים, הן המחוקק והן בית המשפט להתאים את הדין הנוהג למציאות המשתנה. זאת, בין אם בדרך של מתן פרשנות חדשה לכללים הקיימים ובין אם בדרך של יצירת כללים משפטיים חדשים. כללים משפטיים, ובכלל זה כללים המבוססים על הלכות פסוקות של בית משפט זה, שאינם מתאימים למציאות החברתית הקיימת עלולים להפוך לכללים שאינם רלוונטיים לחיי המעשה. לאחרונה ציינתי בהקשר זה כי: "ראוי להדגיש כי הצורך בשמירה על היציבות והוודאות המשפטית, אין פירושו כי על ההלכה הפסוקה לקפוא על שמריה בלא יכולת להשתנות ולסגל עצמה לצרכי המציאות המשתנה" (ראו, ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם), פיסקה 50 לפסק הדין).
שופט של בית המשפט העליון, שניצבת בפניו השאלה האם יש מקום לסטות מהלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה בעבר, נדרש לאזן בין השיקולים התומכים בהותרת התקדים הקיים על כנו לבין השיקולים התומכים בשינוי ההלכה הנוהגת. בגדרו של איזון זה יש ליתן משקל גם לנזק שנגרם כתוצאה מעצם הסטייה מתקדים שנקבע על ידי בית משפט זה בעבר. כפי שציין הנשיא א' ברק בעניין בוסקילה:
"על השופט לשאול עצמו, אם הנזק בקיום הדין הקיים עולה על הנזק בשינויו בדרך שיפוטית. השאלה היא, אם השיקולים התומכים בדין החדש, משקלם עולה על השיקולים התומכים בדין הישן והנזק הנגרם בשל עצם השינוי... אכן, לא די בכך שהלכה קודמת אינה נראית לשופט טובה כדי להצדיק סטייה ממנה. רבות הן ההלכות שלא הייתי שלם עמן אשר חזרתי ואימצתי אותן בפסיקתי. השאלה שעל השופט לשאול עצמו הינה אם ההלכה הקודמת היא כה בלתי ראויה, עד כי החלפתה בהלכה חדשה וטובה ממנה מוצדקת היא, בהתחשב בנזק הנגרם בעצם השינוי" (שם, בעמ' 172).
על כך יש להוסיף כי בין השיקולים לשינוי ההלכה יש להביא בחשבון את השלכות השינוי על מכלול של עניינים מעבר למקרה הקונקרטי המצוי בפני בית המשפט. ככל שהכלל שנקבע בפסיקה העמיק וקנה לו שביתה בשיטתנו, יש לבחון אם יש סיכוי לשנותו בדרך של חקיקה ולהותיר בידי המחוקק את האחריות לשינויו. במיוחד כך כאשר מדובר ביצירת הסדר חלופי שלם, בנסיבות בהן יש צורך בהסדר כזה. בנושא מערכת היחסים בין משרתי צבא הקבע לצה"ל יש היבטים רבים הטעונים הסדרה, ויתכן כי יש מקום לקטגוריזציה על-פי סוג העניינים. אף אני נוטה לדעה, כי השינויים החברתיים שחלו אצלנו במשך השנים מחייבים מבט שונה על אופיו וטיבו של שירות הקבע בצבא. עם זאת, מורכבותו של השינוי שמקורו בהשקפה החורגת מההשקפה המסורתית ביחס לאופי השירות הצבאי מעלה בעיות מסוגים שונים. גם אם נקבע שאין מדובר ביחסים המעוגנים בסטטוס אלא בחוזה עבודה, אפשרית התייחסות שונה לעניינים שונים הנגזרים ממערכת היחסים המיוחדת. לא הרי פיטורין ותנאי פרישה כהצבה לשירות ולתפקידים בצבא, תנאי העסקה, שאלות הקשורות בציות ומרות ושאלות הייצוג בידי ארגון עובדים. כמובן, שמתחייבים כלים ראויים לביקורת שיפוטית על מערכת היחסים שבין הצבא לחייליו ובמיוחד משרתי הקבע. ראוי הוא כי המסגרת המתאימה לביקורת השיפוטית בהיבטים השונים של השירות, תנאי השירות והפיטורין תיקבע, ככל האפשר, בחקיקה בה ייקבע מהם היחסים שמן הראוי כי יתבררו ויפוקחו על ידי בית הדין לעבודה, על ידי בית משפט זה או על ידי מסגרת שיפוטית אחרת. כאמור, התבשרנו על ידי המדינה בהודעה שהוגשה לנו, כי אפשרות אחרונה זו נבחנת עתה. בהקשר זה יש לציין עוד, כי מלבד השינוי ביחס להשקפה החברתית בדבר מעמדם של משרתי הקבע, הרי מוכנה אני להניח כי לבית הדין לעבודה יתרון ענייני בדיונים מסוג זה, ואף מצויים בידיו כלים דיוניים טובים יותר מאלה המצויים בידי בית משפט זה לעריכת הבירור העובדתי, שנדרש במקרים רבים לבחינת טענותיהם של משרתי הקבע בכל הנוגע לתנאי שירותם בצה"ל, או פיטוריהם ממנו. עם זאת איני רואה במסגרת דיון זה לדחות על הסף את עמדתו של הנשיא ס' אדלר כי יש לבחון את האפשרות של טריבונל מיוחד.
6. בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן אינני סבורה כי יש מקום, לעת הזו, לסטות מההלכה שנפסקה בבית משפט זה עוד לפני שנים, ולפיה אין לראות את משרתי הקבע בצה"ל כעובדים לעניין סמכותו של בית הדין לעבודה, אלא הסמכות לדון בטענותיהם באשר לתנאי שירותם בצה"ל (ובכלל זה שחרורם מהשירות) מוקנית לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. לנושא חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט נתונה חשיבות רבה בחיי המעשה של הציבור הנזקק לשירותי המערכת השיפוטית, ומן הראוי שישררו בו בהירות וודאות רבות ככל האפשר. זאת, בין היתר, על מנת למנוע את פתיחתם של הליכי סרק בערכאה שאינה מוסמכת לכך ועל מנת לחסוך בזמן שיפוטי. מטעמים אלה שינוי בחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט מן הראוי שייעשה בבהירות, ואם יש בכוונת המחוקק להיכנס לעבי הקורה מן הראוי לאפשר לו לעשות כן, ובלבד שיידרש לנושא בתוך זמן סביר. כפי שנמסר לנו מטעם המדינה, בעקבות הערותיו של בית משפט זה בעניין שפירא ובעקבות פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה נשוא העתירה שלפנינו החל, כאמור, הליך הכנתה של הצעת חוק להסדרת מעמדם של משרתי הקבע. ניתן להניח כי הסדרת מעמדם של משרתי הקבע (ובכלל זה שאלת הביקורת השיפוטית על החלטות בנושאי העסקתם) באמצעות חקיקה תאפשר ליצור איזון בין זכויותיהם של משרתי הקבע כמועסקים על ידי המדינה לבין אופיו המיוחד וההיררכי של השירות הצבאי, וכי בגדרה של חקיקה כזו יישקלו מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין זה (לעניין העדפת השלמת החקיקה על ידי הרשות המחוקקת על פני קביעת הלכות חדשות בדרך של חקיקה שיפוטית ראו, דנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). באיזון בין השיקולים התומכים בשינוי ההלכה הקיימת לשיקולים התומכים בצעידה בעקבות ההלכה נוטה, אפוא, הכף לעת הזו לטובת אי-שינוי ההלכה, ויודגש כי גישה זו לא בהכרח תעמוד לאורך ימים ושנים. ודוק: הערכאה השיפוטית המוסמכת לסטות מההלכה הקיימת הינה אך ורק בית משפט זה, שלו נתונה האחריות הסופית לפיתוח הלכתי של המשפט, ואשר פסיקתו מחייבת את בית הדין לעבודה (ראו, בג"ץ 239/83 מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 210, 220). עוד יצוין, כי משמעות החלטתנו לדחות את העתירה איננה כי החלטותיהן של רשויות צה"ל בכל הנוגע למשרתי הקבע אינן נתונות לביקורת שיפוטית, אלא שהערכאה המוסמכת לקיים את הביקורת האמורה הינה בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ולא בית הדין לעבודה. בהקשר זה יצוין, כי באת-כוח המדינה הצהירה בדיון שנערך בפנינו כי אם העותר יעלה את טענותיו נגד הפסקת שירות הקבע שלו בגדרה של עתירה חדשה שתוגש לבית משפט זה, המדינה לא תעלה טענות סף באשר לחלוף הזמן מאז הפסקת שירות הקבע של העותר ועד להגשת העתירה.
אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח לטובת המדינה.
ה נ ש י א ה
השופט ס' ג'ובראן: