שני אחים ירשו את המסעדה הוותיקה שפועלת ברמלה. בעקבות סכסוך קנה אחד מהם את חלקו של אחיו ונחתמו ביניהם מספר הסכמים. הרוכש טען שלפי ההסכמים אחיו לא יכול לפתוח מסעדה מתחרה בשם "חומוס חליל" אך טענותיו נדחו
השופט רפי ארניה דחה לאחרונה תביעה שהגישה חברת "מסעדת חליל ובניו" נגד בנו של מייסד החברה המנוח. החברה נמצאת כיום בבעלות אחיו של הנתבע שרכש ממנו את חלקו. הוא טען שהנתבע מנוע מלעשות שימוש בשם המסחרי "חליל" בעסק החדש שפתח. השופט קבע שלפי מערכת ההסכמים בין הצדדים מותר לנתבע להשתמש בשם.
התובעת, "מסעדת חליל ובניו", היא חברה המפעילה מסעדה המתמחה בין היתר בחומוס ונמצאת ברמלה. המסעדה הוקמה ב-1973 ונקראת "מסעדת חליל" על שם מייסדה. במסעדה עבדו גם בניו של המייסד המנוח.
לאחר מות האב שציווה את מניותיו בחברה לשני בניו פרץ ביניהם סכסוך.
ב-2016 נחתם בין הבנים הסכם ואחד הבנים ירכוש את מניותיו של אחיו בחברה. ההסכם כלל סעיף שלפיו האח שמכר את מניותיו יוכל להשתמש בשם חליל בעסק זהה אך לא בתחום השיפוט של רמלה.
ההסכם לא קוים והוגשו תביעות הדדיות. הצדדים הגיעו להליך גישור שבמסגרתו נחתם הסכם מסגרת שכלל שלושה הסכמים. אחד מהם הוא הסכם פשרה שלפיו האח שמכר את המניות ובניו לא יתחרו בחברה בתחומי העיר רמלה והפרה בעניין זה תחייב אותם בפיצוי של 500,000 שקל. ב-2018 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.
בינואר 2019 התעתד הבן שמכר את מניותיו לפתוח מסעדה בשם "חומוס חליל" בשוק הסיטונאי בצריפין.
בנסיבות אלה הגישה החברה את התביעה וביקשה צו מניעה האוסר עליו להשתמש בלוגו ובשם "חליל" במסעדה.
לטענת החברה, שיוצגה על ידי עו"ד מתן שוק ועו"ד דור נחמן, בהסכם הפשרה נקבע כי הנתבעים יוכלו לעשות שימוש בשם המלא של האב המנוח אך לא בשמו הפרטי בלבד. היא הפנתה להסכם נוסף שנחתם בין הצדדים (תחת הסכם המסגרת) שכלל לטענתה ויתור שלם ומוחלט של הנתבעים על זכויות הקניין הרוחני של התובעת, ובכלל זה, לדבריה, גם על השימוש בשם "חליל" כשהוא עומד לבדו.
הנתבעים, שיוצגו על ידי עו"ד יניב גיל, טענו לעומת זאת כי ההסכם מתיר להם לעשות שימוש בשמו של המנוח בכל צורה ואופן, לרבות שימוש בשמו במלא אם יחפצו בכך, או לחילופין רק בחלק משמו.
הוראות מכריעות
השופט רפי ארניה מבית משפט השלום בראשון לציון כתב שעיון מדוקדק בהסכם הפשרה מלמד כי הוא לא כולל הוראה שאוסרת על הנתבעים להשתמש בשם "חליל".
עוד כתב השופט שכשהצדדים רצו לאסור על הנתבעים לעשות פעולה כלשהי, כמו למשל פתיחת מסעדה ברמלה, הם דאגו לאסור את הפעולה ולגדר אותה בצורה מפורשת וברורה.
"אין בהסכם הפשרה כל הוראה האוסרת על הנתבעים לשאת בעסק שיקימו את השם המפורש 'חליל' כשהוא עומד לבדו או בצמוד למילה 'חומוס'", הבהיר השופט.
עוד קבע השופט כי סעיפי הוויתור על הקניין הרוחני בהסכם המקביל אינם מלמדים על ויתור מוחלט ושלם על כל נכסי הקניין הרוחני של התובעת. השופט הדגיש בהקשר זה את מרכזיותו של הסכם הפשרה ועליונותו על פני ההסכמים האחרים שנחתמו באותו יום תחת הסכם המסגרת. הוא קבע שהוראות הסכם הפשרה הן המכריעות ביחס לסוגיה.
בנסיבות אלה דחה השופט את התביעה וחייב את התובעת בשכ"ט עו"ד בסך 60,000 שקל.
לפסק הדין המלא בתיק 32236-06-19
- ב"כ התובעת: עו"ד מתן שוק ועו"ד דור נחמן
- ב"כ הנתבעים: עו"ד יניב גיל
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין