האחות ובעלה טענו שב-1968 לקראת עלייתם ממרוקו לארץ מסרו לאח את כל כספם כדי שיעבירם לישראל אך הוא שלשל את הסכומים לכיסו. ביהמ״ש המחוזי מצא את גרסת התובעים בלתי אמינה ודחה את התביעה.
בתביעה לפירעון שטר חוב שהגישו אישה ובעלה נגד אחיה נטען כי הם מסרו לו במרוקו בשנות ה-60 של המאה הקודמת כספים בסכום של כמיליון דולר כדי שיעבירם לארץ והוא לא השיב להם אותם. השופט בנימין ארנון דחה את התביעה וקבע בין היתר שהתובעים הגזימו בתיאור מצבם הכלכלי ושהנתבע לא הבין את משמעות חתימתו על השטר.
ההליכים המשפטיים בין הצדדים החלו ב-2009 כשנגד האח ואשתו הוגשה בקשה לביצוע שטר חוב מ-1998 בסך 6 מיליון שקל. התובעים, אחות הנתבע ובעלה, סיפרו כי לפני כ-40 שנה מסרו לאח 6 מיליון דירהם מרוקאי (כמיליון דולר) כדי שיעבירם לארץ כנגד עמלה של 1%. המטרה הייתה לחסוך את העמלה הגבוהה שביקש הבנק המרוקאי תמורת הפעולה.
הנתבעים הגישו התנגדות והתביעה הועברה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. התובעים, שיוצגו על ידי עו״ד ד"ר יוסף גבריאלי, סיפרו כי טרם עלייתם לארץ ממרוקו היה בבעלותם בית קפה בשותפות עם אחרים. הנכס נמכר בשנת 1968 והם העבירו את התמורה שקיבלו, 6 מיליון דירהם מרוקאי, לנתבעים כדי שיעבירו אותם לארץ.
לטענתם, עד היום הנתבעים לא החזירו את הכסף על אף דרישותיהם החוזרות ונשנות. הם הוסיפו כי ב-1998 חתמו הנתבעים מולם על שטר החוב שלפיו הם חייבים להם 6 מיליון שקל.
הנתבעים, שיוצגו על ידי עו״ד גיל בכר, טענו מנגד כי בינם לבין התובעים לא נעשתה שום עסקה. הם העידו כי התובעים היו מאז ומעולם אנשים מעוטי יכולת והכחישו כי חתמו על השטר. בהקשר זה הם ציינו שהתובע מילא את סכום החוב בשטר על דעת עצמו וכי הסכום המפורט בשקלים על גבי השטר אינו מתאים לגרסת התובעים לפיה הסכומים הועברו במטבע מרוקאי.
המתינו 40 שנה
השופט בנימין ארנון כתב בפתח דבריו שהתובעים הציגו שתי גרסאות סותרות ביחס למועד ביצוע העסקה מול הנתבעים. בתצהיר שניתן ב-2010 העיד התובע שהעסקה התבצעה ב-1968 אך שנה קודם לכן הוא הצהיר שהלווה לנתבע את הכספים ב-1998.
השופט ציין כי להתרשמותו לא הייתה לתובעים יכולת כלכלית למסור לנתבעים את הסכומים הנטענים ונראה שהם הפריזו מאוד בתיאור גובה הכנסותיהם ועושרם בתקופה שלפני עלייתם לארץ.
עוד קבע השופט כי במועד חתימתם על השטר הנתבעים לא הבינו את משמעותו ולא היה כל היגיון מבחינתם לחתום עליו. לדבריו, החתימה על השטר נעשתה זמן קצר לאחר שהנתבעים עלו לארץ, כשהם לא ידעו קרוא וכתוב בעברית, לא הבינו את שכתוב בשטר והסתמכו על דברי התובעים ביחס לאמור בו.
בנוסף כתב השופט כי התובעים לא הציגו כל חישוב מתמטי המסביר כיצד הפך חוב נטען של 6 מיליון דירהם מרוקאי לחוב של 6 מיליון שקל.
לצד כל זאת ציין השופט כי ההמתנה של התובעים במשך כ-40 שנים מבלי לפעול למימוש זכויותיהם, כשלכל אורך התקופה הם חיים במצוקה כלכלית, יוצרת קושי ממשי ומונעת מתן אמון בגרסתם.
בנסיבות אלה דחה השופט את התביעה וחייב את התובעים בשכ״ט עו״ד של 60,000 שקל והוצאות.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין