שלושת ילדיו של המנוח – דודים של הנכד היורש – התנגדו בטענה שאחותם השפיעה השפעה בלתי הוגנת על אביה, ובודדה אותו מהסביבה. בבית המשפט גרסתם קרסה לחלוטין, והשופטת שוכנעה כי הצוואה תואמת את רצונו של המנוח.
סגנית נשיא בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, השופטת אלה מירז, קיבלה את תביעתם של בת ונכד של קשיש שהלך לעולמו ב-2015, וקבעה כי צוואתו תקוים, בניגוד לעמדתם של יתר ילדיו – אַחֶיהּ של הבת ודודיו של הנכד.
בעיקרו של דבר, השופטת לא שוכנעה כי המנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת או מבודד מהסביבה כפי שטענו שלושת ילדיו.
אם המשפחה (רעייתו של המנוח) נפטרה ב-2003. בלשב מסוים לאחר מכן, הבת וילדיה (ביניהם הנכד) עברו להתגורר בבית האב, שם התגורר עד שב-2015 עבר לבית אבות, ונפטר מאוחר יותר באותה שנה.
בצוואה שערך ב-2011, המנוח הוריש את כל נכסיו וכספיו לנכדו, כולל את הבית. כך מצאו את עצמם בבית המשפט הנכד ואמו, בתו של המנוח. מן העבר השני ניצבו המתנגדים לצוואה (והנתבעים בהליך), הם שלושת ילדיו האחרים של המנוח.
טענתם העיקרית של המתנגדים היתה כי אביהם היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד אחוחתם, והיה תלוי בה "תלות מוחלטת ועקיפה". לטענתם, היא פעלה מתוך בצע כסף, ולכן עברה לגור בביתו, קיבלה ממנו ייפוי כוח לפעול בחשבון הבנק שלו, ואף בודדה אותו מקשרים עם כל אדם אחר.
ללא השפעה זו, כך נטען, המנוח לא היה מעלה על הדעת להדיר אותם מעזבונו.
מנגד, הבת והנכד (התובעים בהליך) כפרו בטענות המתנגדים וטענו כי לא בכדי המנוח ציווה את מלוא עזבונו לנכדו, שנקרא על שמו והיה בבת עינו, טיפל בו וסעד אותו.
עוד הם טענו, בין היתר, כי המנוח הוא שיזם את הצוואה והביע את רצונו באופן חופשי ועצמאי בפני עורכת הדין שערכה את הצוואה, בהיותו צלול, עצמאי, ובעל קשרים עם חברים ובני משפחה.
היה בקשר איתם
לאחר שעיינה במלוא החומר שהונח לפניה, השופטת מירז ציינה כי טענות המתנגדים "לא הוכחו והן נסתרות על ידי דברי המתנגדים עצמם בחקירתם".
בין היתר, השופטת שוכנעה כי המנוח אמנם היה מוגבל גופנית, אך מבחינה שכלית-הכרתית היה עצמאי, קיים חיי חברה והיה הולך למועדונית באופן קבוע – כך גם סיפרה גם אחת מכלותיו בעדותה.
השופטת הוסיפה כי גם מעדותו של אחד הבנים המתנגדים, עלה כי המנוח בעצמו אמר שאינו מעוניין לשתף אותם במצבו הכלכלי, וציינה כי "המתנגדים היו רחוקים מלשכנע כי לבת היתה יד בדבר".
מעבר ל"מבחן התלות והעצמאות", השופטת אף קבעה כי המנוח לא היה זקוק לסיוע רק מהבת ("מבחן הסיוע"). בהקשר זה השופטת אימצה את עדותו של מטפל של המנוח במשך תקופה מסוימת, שהעיד כי המנוח לא היה במצב סיעודי.
בתוך כך פירטה השופטת את עדויות המתנגדים, מהן עלה לטעמה כי גם לפי ראות עיניהם, מנוח היה אדם עצמאי שאינו נתון לסחיטה או לגחמות של אחרים.
בהמשך הוסיפה השופטת כי המנוח לא היה מבודד, וציינה כי "כולם ללא יוצא מן הכלל עמדו בקשר עם המנוח באופן רציף ונטול כל הפרעה. המנוח השתתף בכל אירוע משפחתי... מקל וחומר שלא ניתן לייחס לבת ניסיון כלשהו לשלוט בחיי המנוח או להשתלט עליהם, או לחילופין להרחיק אותו מבני משפחתו".
בסיכומו של דבר נקבע כי הצוואה תקוים. המתנגדים חויבו בהוצאות התובעים בסך 30,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד בעז קראוס, עו"ד עמית אלזם
- ב"כ הנתבעים (המתנגדים): עו"ד דניאל מישור, עו"ד ערן בלום
עו"ד תמר (פיו) סוטיל
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין