תביעה ייצוגית נגד העירייה התקבלה לפני מספר ימים בבית המשפט המחוזי. השופטת קבעה שהעירייה פעלה בחוסר סמכות כשגבתה מתושבים ששילמו לה מיסים באיחור ריבית בנוסף לריבית הפיגורים הקבועה בחוק.
חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) מ-1980 קובע כי לתשלומי חובה שהאזרח משלם לרשות באיחור תתווסף ריבית פיגורים, המוגדרת כ"ריבית צמודה של 0.75% לחודש".
בתביעה ייצוגית שהוגשה נגד עיריית נתניה טען התובע כי בניגוד להוראות החוק, העירייה גובה את ריבית הפיגורים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על סכום החוב המקורי.
לטענתו, כוונת המחוקק הייתה שריבית הפיגורים תתווסף לחוב בצירוף הפרשי הצמדה בלבד והעירייה פועלת בחוסר סמכות בגביית הריבית הנוספת.
העירייה מצדה טענה שהפרשנות הנכונה של הסעיף היא שהריבית תתווסף לקרן החוב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בשיטת "ריבית דריבית".
עם זאת, לטענתה, גם אם יקבע שגביית מרכיב ה"ריבית דריבית" לא היה כדין, יש להורות שהשינוי יחול רק ביחס לעתיד ואין להורות על השבה או לכל סעד אחר. העירייה הסבירה כי הגבייה נעשתה בתום לב ובסבירות ומדובר בפרקטיקה שהייתה רווחת ברוב הרשויות המקומיות בארץ.
התובע השיב כי טענות העירייה אינן מתיישבות עם העובדה שהיא הגישה הודעת חדילה בתיק, שנדחתה מאחר שהוגשה באיחור.
בנוסף, אין הצדקה לפטור את העירייה מהשבה מאחר שהיא פעלה בחוסר תום לב ובחרה שלא לשנות את שיטת החיוב גם לאחר אישור התובענה הייצוגית תוך שהיא ממשיכה להעשיר את קופתה שלא כדין.
בגלל האינפלציה
השופטת מיכל נד"ב מבית המשפט המחוזי מרכז-לוד הדגישה כי בהתאם לעקרון חוקיות המינהל העירייה אינה רשאית לגבות מיסים ותשלומי חובה בהיעדר הסמכה מפורשת בחוק.
על מנת להכריע במחלוקת הפרשנית בין הצדדים פנתה השופטת ללשון החוק וציינה כי על פי מילותיו הפשוטות, ריבית הפיגורים מחושבת על סכום הקרן של תשלום החובה כשהוא צמוד בלבד.
עוד לדבריה, המונח "ריבית דריבית" אינו זר למחוקק והוא עושה בו שימוש בדברי חקיקה שונים אך הוא בחר שלא לעשות בו שימוש בחוק זה.
השופטת הוסיפה כי מדברי ההסבר להצעת החוק עולה שהמניע העיקרי לחקיקתו היה המציאות הכלכלית בעידן האינפלציה של שנות ה-80 שהביאה לפיחות רב בערכם של תשלומים ששולמו באיחור והמריצה חייבים שלא לשלם את חובותיהם במועד.
מאוחר יותר קבע המחוקק כי הריבית תחושב על סכום קרן החוב כשהוא מוצמד למדד כדי למנוע את שחיקת הקנס שבתשלום ריבית הפיגורים. ואולם, אין "לקרוא" לתוך הסעיף תוספת חיוב לפי שיטת הריבית דריבית שאינה מופיעה בו.
השופטת ציינה עוד כי הודעת החדילה שהגישה העירייה תומכת בפרשנות התובע ומוכיחה שגם היא עצמה מודעת לבעייתיות שבגביית הריבית הנוספת. בנסיבות אלה, גם אין הצדקה לפטור אותה מהשבת הכספים שנגבו שלא כדין.
בסיכומו של דבר השופטת קיבלה את התביעה וקבעה כי העירייה תשיב כספים לתושבי העיר שנגבתה מהם ריבית ביתר בשנתיים שקדמו להגשת התביעה בסך כולל של 2.4 מיליון שקל.
לתובע הייצוגי נפסק גמול של 36,000 שקל ולעורך דינו שכר טרחה של 420,000 שקל.
- ב"כ המבקש: עו"ד מיכאל רוזן, עו"ד שמואל שטטר
- ב"כ המשיבה: עו"ד רומית סמסון
עו"ד יובל גנות
עוסק/ת ב-
חוקתי ומנהלי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין