התובעת דרשה מהנתבע, שעזב אותה למען אישה אחרת, דמי קיום רטרואקטיביים 20 שנה אחורה. השופט ארז שני קבע באחרונה שאין לעודד "פנקסנות" זוגית ודחה את התביעה.
זוגיות "סיבוב שני" של יותר מ-20 שנה התפוצצה בתחילת השנה שעברה לאחר שהגבר עזב את האישה לטובת "נאה ממנה", כפי שנכתב בפסק הדין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב.
בפברואר 2015 האישה הגישה נגד בן זוגה לשעבר תביעה לתשלום דמי קיום בסכום של כמיליון שקל תוך הסתמכות על הסכם משנת 1993 שעקבותיו נעלמו. בהסכם, כך לטענת התובעת, התחייב הנתבע לשלם לה 1,000 דולר מדי חודש עבור חלקו בהוצאות הבית, אך לטענתה למעט סכומים זניחים הוא לא עמד בהתחייבותו.
הנתבע הודה בקיומו של ההסכם אך לטענתו התחייב לשלם מחצית מהסכום האמור, וממילא פרע את כל התחייבויותיו כלפי התובעת. גם אם לא, זה חוסר תום לב מצדה לא לקזז מסכום התביעה את ההוצאות שכן הודתה ששילם עבורן.
מכל מקום, לטענתו, יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי קיצוני והתיישנות. טענות הנתבע אף חשפו כי ישנו הסכם נוסף, מאוחר יותר, שבו התחייבו הצדדים לשמור על שוויון נכסים ולא להסתיר רכוש אחד מהשני. אלא שלטענת הנתבע, התובעת לא פעלה על פיו והעבירה את הדירה שלה לילדיה.
תכסיסנות וחוסר תום לב
השופט שני מתח ביקורת חריפה על התובעת שהסתירה את קיומו של ההסכם השני, תוך הפרת חובת הגילוי הנאות שלה כלפי בית המשפט. השופט סבר כי מדובר במעשה תכסיסני וחסר תום לב.
באופן כללי השופט האמין שהיה הסכם מ-1993, גם אם לא הוצג לו עותק, אולם ההסכם השני ביטל אותו, ולא רק זה, אלא שהוא מעיד באופן כללי על היחס הלא רציני של הצדדים להסכמים ביניהם, שכן בדיוק כמו בהסכם הראשון, גם הפעם הם לא פעלו על פיו.
מכל מקום, הסיבה המרכזית שבגינה התביעה נדחתה היא קבלת טענות ההתיישנות והשיהוי שהעלה הנתבע.
התובעת ביקשה לפסוק לה פיצוי על כל הסכומים שהצטברו מאז החתימה על ההסכם הראשון, אי שם בשנת 1993, כאשר עילת התביעה צמחה לתובעת למן היום החודש הראשון שהבינה כי הנתבע לא מקיים את התחייבותו. מאז חלפו כבר יותר מ-20 שנה, כך שברור שהתביעה לאכיפת ההסכם התיישנה.
גם בהנחה שלא התקיימה התיישנות, השופט סבר כי זהו מקרה קיצוני המצדיק לדחות את התביעה בשל שיהוי רב בהגשתה.
השופט הסביר כי אחד הרציונלים העומדים מאחורי טענת השיהוי הוא למנוע התעוררות מחודשת של סכסוכים שנים רבות אחרי. מבחינת השופט יש משום חוסר הגינות בהגשת התביעה הנוכחית, שענייינה "פנקסנות" בין בני זוג בתקופת מערכת היחסים.
לטעמו, אין זה הוגן להגיש לפתע פתאום תביעה לדמי קיום רטרואקטיביים כאשר במשך יותר מ-20 שנה התובעת שתקה לגביהם.
"בכל חודש של אי תשלום יכולה היתה התובעת לנקוט הליך דרישה ועם כל חודש של אי מעש, מאות חודשים גילתה היא גמירות דעת העולה כדי מניעות של השלמה עם המצב כפי שהוא, השלמה שמשמעותה ויתור על כל ההתחייבות כולה", סיכם השופט את החלטתו ודחה את התביעה. התובעת חויבה בהוצאות משפט גבוהות של 50,000 שקל.
- שמות באי הכוח לא צוינו בפסק הדין
עו"ד מיה קליין-ברקמן
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.