"חובת המעסיק להתייחס לעובדיו כאל אנשים בשר ודם, ולא כאל 'אמצעי' גרידא'", כתבו שופטי ביה"ד הארצי לעבודה, שקיבלו בשבוע שעבר את ערעור העובד, שהקדיש למע"צ את מרבית שנות חייו.
האיש עבד במע"צ החל מ-1981 כטכנאי הנדסה עם התמחות בכבישים. תפקידו האחרון היה "ממונה אחזקה מבנה מסעות". על העסקתו חלו הוראות הסכם קיבוצי משנת 2005.
בסוף שנת 2007 הוא לקה במחלה ראומטולוגית קשה ונדירה, וכתוצאה מכך אושפז לסירוגין לתקופות ממושכות, ורק בסוף אפריל 2008 חזר למעשה לעבודתו, בהיקף משרה חלקי – לפי הוראות רופא.
משלב זה החלה מסכת ארוכה של בעיות וחיכוכים שהסתיימו בכך שהוא פוטר לאחר שימוע ב-2009.
האיש טען כי מנהליו סירבו להכיר במגבלותיו הרפואיות, המשיכו להטיל עליו משימות שמתאימות למשרה מלאה, ונתנו לו ציונים נמוכים בהערכות תקופתיות. עם הזמן, לדבריו, חלק מסמכויותיו נלקחו ממנו והועברו לעובדים אחרים.
בתמצית, בתביעה שהגיש בביה"ד האזורי לעבודה בחיפה, הוא טען כי פוטר בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי, מחמת מצבו הבריאותי ובחוסר תום לב.
מנגד, מע"צ הכחישה את גרסתו וטענה כי הוא הפסיק לשתף פעולה מאז שובו מחופשת המחלה.
טענתה המרכזית הייתה כי הוא פוטר כדין, כתוצאה מ"חוסר התאמה", אי שביעות רצון של הממונים עליו, התנהגותו הקשה כלפי הסובבים אותו וכן בשל "אי כשירותו בעבודה".
ביה"ד האזורי העדיף את גרסת עדי החברה וקבע כי כי לא נפל פגם בפיטורי המערער, "משנמצא שאינו מתאים עוד לעבוד במע"צ, למרות שנים רבות בהן שירת כמיטב יכולתו", כאשר הליך הפיטורים "עמד בכללי הצדק הטבעי והיה הוגן וראוי".
איש לא עזר לו
אך על פסק הדין הזה הגיש העובד ערעור לבית הדין הארצי, והשופטת סיגל דוידוב-מוטולה החליטה לקבלו, בהסכמת השופטת לאה גליקסמן והשופט אילן איטח.
"הן היעדרות ממושכת של בעל תפקיד מרכזי והן עבודה לאחר מכן בהיקף חלקי, ללא צפי ברור להחלמה כאשר מדובר במחלה כרונית מטבעה – אינו מצב 'נוח' למעסיק, ומחייב אותו להתמודדות לא פשוטה. עם זאת, זו אחת ממשמעויותיה של חובת המעסיק להתייחס לעובדיו כאל אנשים בשר ודם, ולא כאל 'אמצעי' גרידא", כתבה השופטת.
אלא שכאן, כפי שציינה השופטת, "איש ברמה המערכתית לא סייע למערער להתמודד עם ההגבלה הרפואית שהוטלה עליו והשלכותיה". בעיני השופטת, מצבו הבריאותי של המערער הוא שהחל את כל "אפקט הדומינו" שבא אחריו – החל מההתדרדרות ביחסים שבין הצדדים, השינויים בעבודה ועד לפיטורים.
השופטת הוסיפה כי לאחר שהמערער חזר ממחלתו, החברה הייתה אמורה לכנס ישיבה ולקבוע, בשיתוף פעולה עם העובד, כיצד תתנהל עבודתו. במקום זאת, החברה העבירה חלק ממטלותיו מאחורי גבו, ומתוך כעס שהוא לא מבצע את המוטל עליו.
בעיקרו של דבר, השופטת קבעה כי פיטוריו נבעו בעיקר ממצבו הרפואי, ונעשו בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי, תוך הפרת חובותיה של החברה לתום לב והגינות כלפיו. בהקשר זה השופטת הבהירה כי גם אם היה מימד של "אי התאמה", ברגע שהמחלה הייתה אפילו סיבה חלקית לפיטורים, הדבר "מכתים" את כל ההחלטה.
בסיכומו של דבר, השופטים פסקו למערער פיצויים בסך 145,800 שקל בתוספת הוצאות משפט בסך 18,000 שקל. לגבי גובה הפיצוי השופטים לקחו בחשבון את חומרת הפגמים שנפלו בפיטורים, וכן את עוגמת הנפש הרבה שנגרמה למערער, שהקדיש למע"צ את מרבית חייו המקצועיים.
- ב"כ המערער: עו"ד מיכל מזור מור
- ב"כ המשיבה: עו"ד אמיר שושני ועו"ד מאיר טרופר
* עורך דין יאיר ארן עוסק בדיני עבודה
** הכותב לא ייצג בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין