נהגת זוכתה: "המשטרה לא עשתה מאמץ מינימלי"

במקום לחפש את הנהג "האמיתי", החליטה המדינה להאשים בעלת רכב שהיה מעורב בתאונה. בהכרעת הדין המזכה שניתנה בשבוע שעבר נקבע כי המשטרה לא עשתה מאמץ לאיתור ראיות ועדויות שיביא על מנת להוציא את האמת לאור.

הנאשמת הואשמה בגרימת תאונת דרכים מסוג "פגע וברח" בשנת 2014, בנסיבות של סטייה בחוסר זהירות ופגיעה במונית. בכתב האישום נטען כי היא עזבה את המקום בלי לעצור, ואף לא מסרה פרטים לנהג המונית שנחבל.

לא הייתה מחלוקת כי הנאשמת רק הייתה בעלת רכב, אולם מי שנהג בו היה גבר אלמוני. מכאן, כתב האישום התבסס על מה שנקרא בשפה המשפטית "חזקת הבעלות", שלפיה במקרה שבו בוצעה עבירת תעבורה ואין ראיות ודאיות לגבי זהות המבצע, בעל הרכב ייחשב כמי שנהג בו.

אם החזקה מתקבלת, נטל ההוכחה עובר אל הנאשם, שעליו להוכיח באופן פוזיטיבי מי נהג ברכב או שהרכב נלקח ממנו בלי הסכמתו.

נהג המונית סיפר כי הבחין ברכב שפגע בו עוזב את המקום. הוא נסע אחריו, רשם את המספר וראה כי ברכב נוהג גבר. הוא אף סיפר כי אחרי התאונה, בעל פיצוציה סמוכה אמר שהוא מכיר את הנהג, אך לא רצה לתת לו שם משום שהוא "בעייתי".

מה הייתם מצפים שיקרה בשלב זה? סביר להניח שלנגד עיניכם מצטיירת תמונה של שוטר או שניים מגיעים לפיצוצייה ומנסים לדלות פרטים על אותו נהג בעייתי. אז זהו – שלא. המשטרה "לא יצאה מחדר החקירות" ולא חיפשה את בעל הפיצוציה. 

כמו כן, הנאשמת שנחקרה במשטרה, מסרה שהרכב משמש לבית העסק שלה (לשיווק ירקות) ושיכול להיות שאחד הפועלים נהג בו. האם המשטרה ניסתה למצות את כיוון זה? גם הפעם, התשובה היא לא.

בנסיבות אלה ההגנה טענה למחדל כפול. ראשית, העד החשוב ביותר – בעל הפיצוציה – לא נחקר. שנית, נטען כי חוקרי המשטרה התרשלו בכך שלא דרשו מהנאשמת רשימת העובדים בעלי גישה לרכב, אלא הזדרזו לסיים את החקירה ובחרו ב"מוצא קל" – כתב אישום על בסיס "חזקת הבעלות".

טענת ההגנה היא כי "מחדלי החקירה" פגעו ביכולתה של הנאשמת להתגונן ולהפריך את חזקת הבעלות. מנגד, לשיטת המדינה, למרות "מחדלי החקירה", הנאשמת צריכה להוכיח בכל מקרה מי נהג ברכבה. 

חסמו את דרכה

השופט אהרן האוזרמן הסביר כי המקרה דורש הכרעה בין שני "רעיונות" מתנגשים: מחד, "חזקת הבעלות" המייצגת את התפיסה שיש להטיל אחריות על בעל רכב להוכיח את זהות הנהג (ובין היתר לוודא שאינו מחפה עליו). ומנגד, זכותו של כל נאשם כי החקירה בעניינו תמוצה ותאפשר לו להתגונן כמיטב יכולתו.

בעיקרו של דבר, השופט סבר כי מחדלי החקירה פגעו בהגנת הנאשמת, באופן שמצדיק את זיכויה. השופט הבהיר כי תפקידה של המשטרה אינו להאשים או להרשיע, כי אם לאסוף ראיות לצורך חשיפת האמת.

במקרה הנדון, השופט ציין כי "נראה כי המשטרה לא עשתה מאמץ מינימלי לדלות ראיות התומכות בגרסת הנאשמת", וזאת על אף שיכלה להגיע בקלות אל עד ראייה שמכיר את הנהג, ובנוסף גם לא מיצתה את חקירת עובדי הנאשמת.

"משקלם של 'מחדלי החקירה' במקרה זה, מוביל למסקנה כי בהתקיימם נפגעה יכולתה של הנאשמת להתגונן, במובן זה שנחסמה דרכה לסתור את חזקת הבעלות, ולהוכיח את זהות הנהג בפועל", כתב השופט.

לכן בסיכומו של דבר השופט זיכה את הנאשמת.

• ב"כ המאשימה: תביעות את"ן ת"א  
• ב"כ הנאשמת: עו"ד קרן בלס

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין