חברה המנהלת מזנון ותחנת טוטו בהיכל נוקיה הגישה בבימ"ש השלום בת"א תביעה נגד חברת היכל הספורט, המצויה בבעלות עיריית ת"א, בה תבעה פיצויים להפרת חוזה – סגירת דלת פנימית שגרמה לניתוק בין באי ההיכל לבין החנות.
בין השתיים נחתם ב-2009 חוזה שכירות ולפיו התובעת תשכור חלל מסחרי לצורך ניהול חנות בהיכל – מקום הטומן בחובו פוטנציאל גדול לרווחים בשל ריבוי האנשים הפוקדים אותו לרגל אירועים שונים כגון משחקי ספורט והופעות שונות.
עד כאן הכל טוב ויפה. אלא שלחנות ישנן שתי דלתות – דלת פנימית המחברת בינה לבין ההיכל ודלת "חיצונית" המחברת בינה לבין הרחוב – פרט קריטי שלא זכה להתייחסות ברורה בהסכם השכירות.
בזמן אירועים, הנתבעת דרשה מהתובעת לסגור את הדלת הפנימית. בעקבות זאת, ולאחר תלונות והתכתבויות שלא נשאו פרי, הגישה החברה תביעה כאמור, במסגרתה כל צד טען טענות רבות, והצדדים אף השיגו חוות דעת של כלכלנים מטעמם.
התובעת טענה בין היתר כי החיוב לסגור את הדלת הפנימית במהלך אירועים הביא לפגיעה משמעותית בהכנסותיה וברווחיה בעת קיומם של אירועים. הטענה הייתה כי פתיחת דלת הפנים בעת אירועים עומדת במרכזן של מטרות ההסכם מבחינתה, שכן ייחודו של ההיכל הוא באירועים המתקיימים בו.
סגירת הדלת הופכת את כל ההיכל ללא-אטרקטיבית מבחינת החנות, שהרי לבאי ההיכל אין כל סיבה להתאמץ ולצאת לקנות בחנות דברים שהם יכולים לרכוש מבתי עסק אחרים הפועלים בתוכו.
הנתבעת טענה כי מדובר בתביעה טורדנית, כשבפועל טענות התובעת נובעות ככל הנראה מהעובדה שהיא נקשרה בעסקה שאינה כדאית לה.
לגרסת הנתבעת, התובעת ידעה והסכימה שהדלת הפנימית תהיה סגורה בזמן אירועים, שכן הדבר הובהר לה במפורש במסגרת המו"מ שהצדדים ניהלו. תנאי זה, לטענת הנתבעת, היה תנאי בסיסי במסגרת המו"מ, בין היתר משיקולים מסחריים של הנתבעת ומחויבותה לזכיינים אחרים שהתקשרו אתה המודע מוקדם יותר.
עוד נטען בין היתר כי מאז שהתובעת העלתה לראשונה את טענותיה בינואר 2010 (בתלונות ששלחה לחברה), חלפו כשנתיים וחצי שבמהלכם התובעת מימשה פעמיים את האופציה להארכת ההסכם, דבר המוכיח כי אין ממש בטענותיה.
הוראה שאין בהסכם
השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט הבהירה כי "אם אכן היה מוסכם בין הצדדים שלמרות קיומה של הדלת, הרי שהיא תישאר סגורה בעת אירועים... היה על הנתבעת לכלול הוראה זו בהסכם. בנסיבות העניין הרי שלמעשה מבקשת הנתבעת לקרוא לתוך ההסכם הוראה שאין בו, ואשר אלו אכן הסכימו עליה הצדדים, חזקה עליהם כי הייתה מופיעה בהסכם".
משכך, השופטת קבעה כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין אובדן הרווח שנגרם לה בגין אי פתיחת הדלת.
בתוך כך השופטת דחתה בין היתר את טענת הנתבעת שלפיה אילו באמת נגרם לתובעת הפסד כתוצאה מסגירת דלת הפנים, היא לא הייתה מממשת את האופציות להארכת ההסכם. השופטת הזכירה שהתובעת לא טענה לפעילות הפסדית, אלא הטענה הייתה לאובדן רווח כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי הנתבעת.
בהתאם לחוות דעת מומחה מטעם ביהמ"ש, שזכתה לשבחים מהשופטת, נקבע בסיכומו של דבר כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 337,500 שקל (מהוון נכון ליום 2010), בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מסכום פסק הדין.
- ב"כ התובעת: עו"ד אורן טננבוים ועו"ד שרון תובל-שביט ממשרד מ. פירון ושות'
- ב"כ הנתבעת: עו"ד איל יפה
עו"ד סיון זילברמן
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין