התאונה גבתה את חייו של צעיר כבן 24. הוריו תבעו פיצוי בשם עזבונו אך "מנורה" התנערה מאחריות. ביהמ"ש קבע כי לתאונה היה כיסוי ביטוחי, וחייב אותה לשלם כ-822 אלף שקל.
התאונה המחרידה התרחשה בשנת 2010, כאשר המנוח ישב לצידו של נהג חברת "א.ש רצפות צפות" בדרכם לעבודה, והשניים התנגשו בעוצמה עם רכב החברה ברכב פרטי.
לשאלות בענייני ביטוח:
פנה ל- עו"ד ביטוח
בחקירת האירוע על ידי המשטרה, התגלה כי רישיונו של נהג החברה נפסל כשלושה שבועות לפני התאונה. הנהג הורשע בבית משפט לתעבורה בגרימת מוות ברשלנות, אך זוכה מעבירה של נהיגה בזמן פסילה.
למרות זאת, חברת הביטוח של הרכב, "מנורה", סירבה לפצות את עזבון המנוח, בטענה שפוליסת הביטוח לא חלה כיוון שלנהג לא היה רישיון נהיגה בתוקף. היא הפנתה את הורי המנוח לנהג, למעסיקתו של בנם ולקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים "קרנית" – שתפקידה לשלם פיצוי כשאין כיסוי ביטוחי.
הורי המנוח החליטו לפנות לבית משפט השלום בהרצליה שיכריע מי צריך לשלם את הפיצויים.
לטענת מנורה, הפוליסה לא תקפה כיוון שהנהג ידע היטב שרשיונו נפסל. היא ציינה כי כשלושה שבועות לפני התאונה הוא נתפס על מהירות מופרזת, והשוטר הבהיר לו כי עליו להתייצב לשימוע וָלא ייפסל רישיונו. משלא התייצב לשימוע, הרי שהרישיון נשלל. לתמיכה בטענה זו הביאה מנורה את השוטר לעדות.
קרנית טענה כי הנהג, שעלה מרוסיה לפני 20 שנה, אינו מבין יותר מכמה מילים ספורות בשפה העברית, ולכן סביר להניח שלא הבין את דברי שוטר התנועה. כך שמנורה לא הוכיחה שבאמת ידע כי רישיונו נפסל.
השופטת אירית מני גור מתחה ביקורת חריפה על תפקודו של השוטר שהעיד לטובת מנורה. היא ציינה כי השוטר לא וידא שהנהג הבין את דבריו, וכי בניגוד לדיווחו כי לקח מהנהג את הרישיון נמצא כי הרישיון נותר בידי הנהג.
מנורה התעקשה וטענה כי הנהג הבין הכל וכיום הוא מעמיד פנים מתוך אינטרס משותף לו ולמעסיקתו שלא לשלם. השופטת דחתה טענה זו, והתרשמה כי הנהג, שנעזר במתורגמנים בכל ההליכים מאז התאונה, אינו שולט בשפה העברית.
לפיכך, קבעה השופטת כי מנורה לא הוכיחה שהנהג היה מודע לכך שהוא נוהג ללא רישיון, והטילה עליה את האחריות לפצות את עזבון המנוח. מאחר שנקבע כי יש לתאונה כיסוי ביטוחי התביעה נגד קרנית והמעסיקה נדחתה.
בשלב הבא נחלקו הצדדים לגבי סכום הפיצוי. כך, בעוד שהורי המנוח טענו כי יש לחשב את רכיב הפסדי השכר בהתאם לשכר הממוצע במשק, התעקשה מנורה כי נתוניו האישיים מצדיקים סטייה מהשכר הממוצע כלפי מטה, והציגה מסמכים לפיהם היה תלמיד חלש ובעל בעיות התנהגות וקשיי תקשורת.
אבי המנוח הודה כי בנו נשר מהתיכון בגיל 16, ואף ציין שהתקשה גם בשירות הצבאי, אך עם זאת, סיפר כי לאחר השחרור החל בנו לעבוד ולהתקדם, ושאף להשלים את לימודיו ולהתמקצע.
לא הבין
השופטת אירית מני גור התרשמה לחיוב מדבריו הכנים של האב והסכימה שהסתמנה מגמה של שיפור בחיי המנוח. השופטת החליטה לאזן בין העמדות וקבעה כי הפסדי השכר שמיום התאונה ועד פסק הדין יחושבו לפי שכרו האחרון (5,500 שקל), ואילו שנות העבודה העתידיות (39 שנים) לפי השכר הממוצע במשק.
בסיכומו של דבר, חויבה מנורה לשלם לעזבון המנוח 822,820 שקל עבור הפסדי שכר, נזק לא ממוני ואבדן קצבת זקנה. בנוסף, השופטת קבעה כי לסכום זה יש יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כחוק.
- ב"כ התובעים: עו"ד ניצן טל
- ב"כ הנתבעים: עו"ד עופר קרינסקי, עו"ד אילן חגי, עו"ד חיים גורן
* עו"ד גאולה רובין ממשרד רובין את רובין עוסקת בדיני נזיקין ומשפט אזרחי כללי.
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין