בימ"ש השלום קיבל את תביעתו של בן קיבוץ במרכז הארץ, שנאלץ להתמודד עם פרסומים בדבר היותו עבריין מין שהתעלל ואנס את חברו כשהיו ילדים. הנתבעים טענו "אמת דיברתי", אך השופט הכריע לטובת התובע.
התובע הגיש תביעת לשון הרע בבימ"ש השלום בחיפה נגד אם ובנה, שלפני כמה שנים, במכתב ובמודעה לחברי הקיבוץ כתבו שהתובע התעלל, אנס וביצע מעשי סדום בבנם בשנות ה-90, כשהשניים היו ילדים – התובע היה בן 15 והנתבע בן 11.
לייעוץ בענייני לשון הרע:
עורך דין לשון הרע
הנתבעים טענו שהסתמכו על זיכרונות ש"צפו" במוחו של הנתבע כעבור שנים רבות, כתוצאה מהפסקה פתאומית של שימוש אינטנסיבי וארוך שנים בסמים קשים וקלים מיד לאחר שטס לחו"ל.
התובע טען כי המעשים מעולם לא קרו, אין שום ראיות, אלא אך ורק במוחו הקודח והמסומם של הנתבע. לטענתו, מטרת הפרסומים הייתה לסכל את קבלתו לקיבוץ, באצטלה של פרסום "תום לב".
הוא אף סיפר כי העובדה שהוא "מסוכן" לא מנעה מאחותו של הנתבע ובתה של הנתבעת, לעבור להתגורר יחד עם ארבעת ילדיה הקטנים מול בית הוריו, שבו נהג לבקר לעיתים קרובות, וכיום מתגורר בו בעצמו.
התובע הוסיף וסיפר כי מוסדות הקיבוץ החליטו להקפיא את הליך קבלתו לחברות בקיבוץ עד להכרעה בתביעה, כך שבעתיד עלולים להיגרם לו נזקים ממוניים עצומים כגון שלילת זכאותו לשיוך דירה.
הנתבעים טענו שהפרסומים חוסים תחת שתי הגנות המצויות בחוק לשון הרע: "אמת דיברתי" והגנת תום הלב.
הטענה העיקרית הייתה כי הדברים פורסמו עקב רצונם לדאוג לשלום הציבור ולילדי הקיבוץ מפני הסכנה המגולמת בחזרתו של עבריין מין לשורות הקיבוץ, וכן כי לא רצו לפגוע בהחלמתו של הנתבע, שייאלץ לראות את התובע בסביבה.
עוד נטען כי הפרסום נעשה בתום לב, ולא מתוך כוונה ישירה לפגוע בתובע.
בכוונה לפגוע
השופט הבכיר יעקב וגנר הבהיר כי הפרסומים מהווים לשון הרע. תוכן הפרסומים, מטרתם, מספרם וכמות האנשים שנחשפו אליהם, לא הותירו ספק בעניין זה. השאלה העיקרית הייתה האם הנתבעים זכאים לחסות תחת הגנות החוק.
השופט קבע כי "הנתבעים לא עמדו בנטל וגרסתם לא הוכחה בראיות מספקות התומכות בטענותיהם כי הפרסומים הם בגדר "אמת דיברתי" כמשמעותם בחוק".
השופט פירט עד אחר עד, גרסה אחר גרסה, ולא השתכנע שהנתבעים הוכיחו את טענותיהם. חלק מהעדים היו בני משפחה ששמעו על הדברים מאוחר יותר ולא היו עדים לאירועים בזמן אמת, מה גם שהנתבעים עצמם הודו בשלב מסוים כי התובע לא "אנס" את הנתבע או ביצע בו מעשי סדום כפי שרשמו במכתבים ובמודעות שפרסמו.
השופט אף העיר כי העובדה שהנתבעים בחרו שלא להגיש חוות דעת או עדות רופא מומחה מטעמם כדי לאבחן באופן חד משמעי שהדברים שדלה מזכרונו אכן קרו, פוגעת במהימנותם.
כמו כן, השופט דחה את טענת תום הלב, מאחר שהתרשם כי הפרסומים לא נעשו רק מתוך כוונה לשמור על הנתבע או על ביטחון הציבור, אלא בכוונה לפגוע בתובע. הלשון הייתה פוגענית ומתלהמת, והדברים אף מהווים הקצנה של האירועים, גם לשיטת הנתבעים, הבהיר.
בסיכומו של דבר, השופט קיבל את התביעה והורה לנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך 75,000 שקל, והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 שקל.
מבלי להביע עמדה בנושא, בית המשפט התיר לתובע לפצל סעדים ולהגיש תביעה נוספת כנגד הנתבעים בעתיד, אם תידחה בקשתו להתקבל לחברות בקיבוץ, ובכפוף להוכחת הקשר הסיבתי בין האירועים נשוא התביעה ובין נזקיו, ככל שיהיו.
- ב"כ התובע: עו"ד איתן מימוני ואח'
- ב"כ הנתבעים: עו"ד שרעבי ראובן ואח'
* עורכת דין קרן מרץ עוסקת בדיני לשון הרע
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את גט לויר
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין