חברה קבלנית שב-2005 חתמה על הסכם קומבינציה עם עיריית תל אביב טענה שלנוכח שינויים בתכנית המתאר על העירייה להאריך את ההסכם, אך המחוזי קיבל את עמדת העירייה שלפיה כרשות מנהלית היא לא רשאית לעשות זאת.
החברה הקבלנית "אביב" חתמה ב-2005 על הסכם קומבינציה עם עיריית תל אביב-יפו. בהסכם התחייבה העירייה להעביר לחברה חלק ניכר מזכויותיה בשטח של 150 דונם הנמצא בהוד השרון, בתמורה להתחייבות החברה לקדם תכנית בניין עיר חדשה שתאפשר בניית 550 יחידות דיור בשטח. הצדדים סיכמו שלאחר אישור התכנית החברה תבנה את היחידות על חשבונה.
החוזה קבע מסגרת זמנים של 60 חודשים להשלמת הליכי התכנון, ולעירייה ניתנה סמכות להאריך את התקופה הזו בשנתיים נוספות (בסך הכול מסגרת הזמנים לקבלת היתר הבנייה עמדה על 7 שנים).
מרגע שהחוזה נחתם החברה פעלה ללא לאות לקידום הליכי התכנון אך למרות זאת, התכנית לא אושרה בשל התנגדות הוועדה המחוזית שרצתה לקדם מתווה תכנוני שונה לגמרי.
לאחר שחלפה מסגרת הזמנים של 60 החודשים, והעירייה הסכימה להארכה של שנתיים, תכנית המתאר עדיין לא אושרה. החברה פנתה לעירייה בבקשה להאריך את החוזה בשנתיים נוספות אך העירייה סירבה והודיעה לה שהחוזה פקע.
בנסיבות אלה פנתה החברה לבית המשפט המחוזי בתל אביב וביקשה שיצהיר שהחוזה תקף ועל העירייה חלה חובה להאריך אותו באותם תנאים, לתקופה נוספת.
לטענתה, שעה שהתוכנית שעומדת כעת על הפרק ושאותה מקדמת הוועדה המחוזית שונה מהותית מהתוכנית המקורית עליה חשבו הצדדים, לוחות הזמנים שנקבעו אינם רלוונטיים עוד ויש צורך בהיערכות מחודשת וקביעת זמן סביר לקיומו של החוזה.
העירייה טענה מנגד שמאחר שהתוכנית המתאר המקורית לא אושרה וכיום הוועדה המחוזית מקדמת תכנית שונה בתכלית, ומאחר ששתי תקופות האופציה חלפו כבר, החוזה פקע. במצב זה לדבריה, כל התקשרות חדשה מול החברה טעונה אישור מועצת העירייה ויציאה למכרז או קבלת אישור משר הפנים.
העירייה הדגישה שכרשות ציבורית שחלים עליה כללי המשפט המנהלי היא אינה רשאית להתעלם מהמועד החוזי שנקבע בהסכם.
החברה השיבה שאין צורך באישור שר הפנים להארכת תוקף החוזה שכן בנקודת הזמן הזו, בה היא כבר התקשרה מולה בחוזה, חלים על הצדדים דיני החוזים בלבד ולא דיני המכרזים.
תנאי מפסיק
השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן מבית המשפט המחוזי בתל אביב קבעה שהתנאי בחוזה שלפיו תכנית המתאר תאושר בתוך 60 חודשים הוא "תנאי מפסיק" שבהתקיימותו העירייה הייתה רשאית לבטל את החוזה.
לדבריה, הצדדים חזו חריגה מלוח הזמנים הנקוב בחוזה לאישור התכנית ולכן נקבעה בו אפשרות הארכה. לאחר שחלפה התקופה האינטרס הציבורי מחייב שכל התקשרות נוספת תהיה כפופה לבחינת מוסדות העירייה הרלבנטיים ושר הפנים.
השופטת הדגישה שהארכת תקופת החוזה שלא בהתאם לתנאיו משמעותה פגיעה בעיקרון השוויון שכן היא מעניקה לחברה, בדיעבד, יתרון על פני מציעים פוטנציאליים ששקלו להתמודד במכרז אך נמנעו מכך בשל החשש שלא יצליחו להשיג היתר בנייה בתוך 7 שנים.
השופטת קבעה שמשפקע החוזה העירייה לא הייתה חייבת להאריך את תוקפו. בנסיבות אלה היא דחתה את התביעה וחייבה את החברה בהוצאות של 25,000 שקל.
- ב"כ המבקשת: עו"ד עודד רביבו, עו"ד מיכל תמר
- ב"כ המשיבה: עו"ד אורנה אחרק-פרלוק, עו"ד שירי אשכנזי
* עו"ד שושנה כהן-שפירא עוסקת בדיני מקרקעין
** הכותבת לא ייצגה בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין