התגרש מאשתו פעמיים – אך יקבל חצי מהדירה שרשומה על שמה

בני זוג חיו יחד כ-42 שנה, במהלכן נישאו והתגרשו פעמיים. דירה שנרכשה לאחר הגירושים השניים, בתקופה בה הם חיו כידועים בציבור, הוכרה כמשותפת

השופטת עפרה גיא קיבלה לאחרונה תביעה שהגיש אדם נגד גרושתו, וקבעה כי דירה שרשומה על שמה משותפת לשני הצדדים. האישה טענה כי רכשה את הדירה ממקורותיה אך השופטת התרשמה שהבעל תרם למאמץ ואף השקיע בשיפוץ הנכס. עוד נקבע כי השניים חיו בדירה יחד במשך כ-15 שנה אחרי גירושיהם השניים.  

בני הזוג נישאו לראשונה בשנת 1979. נולדו להם שני ילדים והם התגרשו בפעם הראשונה ב-1983. ב-1985, קיבלו בני הזוג זכויות לדיור ציבורי בדירת עמיגור.

ב-1986 הם נישאו מחדש ונולד בנם השלישי. גם הפעם היחסים נקלעו למשבר וב-1998 הם חתמו על הסכם שלום בית ולחילופין גירושין, בו נקבע כי זכויות האיש בדירת עמיגור יועברו לידי האישה כך שהיא והילדים יוכלו להמשיך ולגור בנכס. ההסכם אושר בבית המשפט.

ב-1999 הצדדים התגרשו בשנית אך לאחר מכן חזרו לחיות יחד. 

ב-2001 האישה רכשה את הזכויות בדירה מעמיגור תמורת 40,000 דולר ורשמה אותה על שמה. ב-2011 נמכרה דירה זו תמורת 600,000 שקל וונרכשה במקומה דירה חדשה תמורת מיליון שקל. גם דירה זו נרשמה רק על שם האישה.

ב-2019 הצדדים נפרדו סופית והאיש הגיש תביעה רכושית, בה טען בין היתר כי הוא זכאי לחצי מהדירה החדשה. הוא ציין כי הצדדים חיו יחד בדירה החדשה והוא תרם להחזרי הלוואת המשכנתה שלקחה האישה כדי לממן את ההפרש בין הדירות. בנוסף, הוא ביצע בעצמו שיפוץ יסודי בדירה והשביח את ערכה כך שכיום היא שווה 1.8 מיליון שקל. 

לדבריו, מדובר בדירת מגורים שנרכשה שעה שהצדדים היו ידועים בציבור ויש להחיל את הלכת השיתוף. 

האישה טענה מנגד כי הדירה החדשה היא שחלוף של דירת עמיגור ששייכת לה לפי ההסכם.

היא ציינה כי מימנה את ההפרש בין הדירות מהלוואה שנטלה בעצמה וכי במהלך החיים המשותפים האיש כמעט ולא העביר לה כספים ומעולם לא היה יציב במקום העבודה.

מנהג בעלים

השופטת עפרה גיא מבית המשפט למשפחה באשדוד קבעה לאחר עיון בתמונות ותכתובות שצורפו כי לאחר הגירושים השניים הפכה מערכת היחסים בין הצדדים לקשר של ידועים בציבור. היא ציינה כי למעט תקופות קצרות בהן הצדדים היו מסוכסכים בני הזוג חיו יחד תחת אותה קורת גג בין השנים 1979 ועד עזיבתו הסופית של הבעל בינואר 2021.

השופטת קבעה כי הוכח שהאיש מימן למשפחה דמי שכירות בתקופה בה האישה חסכה כסף לצורך תשלום על הדירה החדשה. בנוסף, הוכח שהוא ביצע בנכס שיפוץ נרחב. עוד הוכח כי במהלך חייהם המשותפים של הצדדים כבני זוג חסכה האישה כל חודש סכומים לא מבוטלים והמסקנה המתבקשת היא כי אלה הופקדו בחשבונה על ידי האיש.

השופטת נתנה משקל גם למשך החיים המשותפים כידועים בציבור, כ-15 שנה מאז הגירושים.

בנסיבות אלה קבעה השופטת שהאיש הוכיח כוונת שיתוף בדירה, אף שהיא לא נרשמה על שמו מלכתחילה. השופטת קיבלה את הסבריו כי בזמן אמת חשש לעמוד על הדרישה לרשום את הדירה על שמו כדי לא להפר את האיזון העדין שהושג ביחסי הצדדים.

בתוך כך קבעה השופטת שאין רלוונטיות להסכם הגירושין שעה שמדובר בדירה קודמת.

לא ניתן צו להוצאות.

• ב"כ התובע: עו"ד גיל שחף ואח'
• ב"כ הנתבעת: עו"ד יגאל בן חיים

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין