העליון אישר ביטול הפקעת קרקע פרטית באזור התעשייה קריית אריה

עיריית פתח-תקווה לא הצליחה לשכנע את שופטי העליון שהיא זקוקה לקרקע עקב מחסור חמור בשטחים ציבוריים בעיר. זאת, משום שהתעכבה שנים עם ההפקעה ולא הראתה מה בדיוק דחוף לה במגרשים הספציפיים.

בית המשפט העליון דחה את ערעורה של עיריית פתח-תקווה על פסק דין שביטל את זכותה להפקיע שני מגרשים באזור התעשייה קריית אריה. נקבע כי בחלוף למעלה מעשור מאז ההפקעה העירייה לא הביאה די ראיות שיוכיחו את הצורך הדחוף להשתמש דווקא עכשיו במגרשים אלה.

בעלי זכויות חכירה בשטח של כ-37,000 מ"ר באזור התעשייה קריית אריה שבפתח תקווה קיבלו בשנת 1993 הודעה כי שלושה מהמגרשים שלהם מיועדים להפקעה עקב שינוי הייעוד מתעשייה לצרכי ציבור.

במשך שנים העירייה לא עשתה דבר אבל במאי 2005 היא פרסמה שהיא מתכוונת לקחת חזקה בשניים מתוך שלושת המגרשים. משא ומתן שניהלו בעלי הקרקע עם העירייה כשל ב-2012 ושנה לאחר מכן הם הגישו עתירה לביטול ההפקעה ולהחזרת הייעוד לצורכי תעשייה.

בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה לגבי ביטול ההפקעה תוך שקבע שהעירייה זנחה את מטרת ההפקעה ואף לא הוכיחה צורך קונקרטי במגרשים. עם זאת, הבקשה לשינוי הייעוד סורבה.

על פסק הדין הזה הוגשו ערעורים הדדיים: העירייה ערערה על ביטול ההפקעה ואילו בעלי הקרקע על דחיית בקשתם לשינוי הייעוד.

העירייה טענה כי פתח התקווה חוותה תמורה אדירה בתכנון במשך השנים ונוצרה נחיצות ממשית להפקיע את הקרקע.

הוועדה המחוזית תמכה בעירייה והפנתה לכך שלפי ההלכה "רשות רשאית להותיר בידיה שטחים מופקעים לצורך עתודות שטחי ציבור", ובמקרים כאלה אין הכרח שתפעל במהרה ואף אין צורך להוכיח צורך קונקרטי בקרקע.  

לא קסם

לפני שהכריע בערעורים לגופם, השופט נעם סולברג הסביר כי עקב הפגיעה הקשה של ההפקעה בזכות הקניין על הרשות להוכיח שהיא באמת צריכה את הקרקע כדי לממש צרכי ציבור מוגדרים. על כן, עיכוב והמתנה עם מימוש ההפקעה עלול להראות שהיא זנחה את מטרתה ולבסס עילה לביטולה.

אחד החריגים לקיומו של צורך ציבורי קונקרטי הוא כאשר ההפקעה נעשית כחלק ממערך תכנוני רחב היקף שמיושם בהדרגתיות – כפי שטוענת עכשיו העירייה. במקרה כזה, אפשר להתחשב בכך שלוקח יותר זמן לממש את ההפקעה.

אבל גם אז, העירייה צריכה להוכיח שאינה פוגעת לחינם בזכויות הפרט. "המילים 'עתודת קרקע אינן מילות קסם", כתב, "הן זוקקות תשתית ראייתית ופירוט מינימלי".

לגופו של עניין, השופט קבע כי העירייה העלתה טענות לגבי תכנית ארוכת טווח באזור התעשייה בכלליות ומבלי להסביר ולפרט מהי התכנית, איזה שימוש מתוכנן לשטח ומהו לוח הזמנים לביצוע.

השופט הדגיש כי הוא מברך על שאיפת העירייה לדאוג לשטחי ציבור אבל כל עוד לא מוצו הליכי התכנון – לא ניתן לבסס צורך בהפקעה.

לאחר מכן השופט דחה את הערעור הנגדי וקבע כי אין מקום להעניק לבעלי הקרקע סעד תכנוני של שינוי ייעוד כשהסמכות לתת אותה נתונה לרשויות התכנון.

השופט ציין כי הוא מודע לכך שהותרת הייעוד הציבורי תשאיר את הבעלים במצב ביניים כיוון שלא יוכלו להשתמש בקרקע עד לשינוי הייעוד. משכך הוא הודיע לעירייה כי אסור לה להשתהות ועליה להחליט אם "להזדרז ולקדם את התכנון רחב ההיקף שעליו היא עמלה" ולבקש הפקעה מחודשת או לבטל את הייעוד הציבורי.

הנשיאה מרים נאור והשופט יורם דנציגר הסכימו עם קביעה זו. 

ב"כ המערערות: עו"ד אהרון שפרבר, עו"ד מיכל אגסי, עו"ד גיל זילבר

ב"כ המשיבים:עו"ד גיורא בנטל, עו"ד הילה וינטרוב, עו"ד נטעלי מימון, עו"ד שני פלד, עו"ד נטע אורן, עו"ד יצחק ברט 

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין