בשל הנחת צינור גז בקרקעית הים, טענו מספר דייגי מכמורת שהדבר פוגע בפרנסתם, שכן נאסר עליהם לדוג ולעגון בקרבתו. ביהמ"ש אמנם הסכים כי הצינור מהווה מכשול בים, אך דחה את התביעה.
בעקבות התקנת הצינור להולכת גז טבעי בקרקעית הים ב-2004, הגישו מספר דייגי מכמורת תביעה בביהמ"ש המחוזי בתל אביב נגד המדינה, רשות הגז הטבעי, נתיבי גז טבעי לישראל, חברת החשמל וים תטיס, בטענה שהתרשלו כלפיהם וגרמו להם להפסדים כלכליים.
הדייגים, העוסקים בדיג רשתות המתבצע ממש על קרקעית הים באמצעות רשתות וכבלים, טענו שהפרויקט גרם לגריעת שטחי דיג, בין היתר משום שנאסר עליהם לעגון ולדוג בקרבת הצינור. לדבריהם, הצינור הונח שלא לפי התוואי המקורי ולא הוטמן במלואו מתחת לקרקעית הים, באופן שבו תימנע הפגיעה בענף דיג המכמורת. לדבריהם, רישיון הדיג שניתן להם מהווה זכות קניינית, והפגיעה בהם מהווה פגיעה בחופש העיסוק שלהם.
הדייגים טענו עוד, שדרשו מהנתבעים לוודא שעבודות הטמנת הצינור יבוצעו באופן שלא יפגע במטה לחמם, אך פניותיהם לא הניבו תוצאות. בתביעה, הם ביקשו פיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו להם וצו המורה לנתבעים להסיר את המכשולים ולהחזיר את קרקעית הים למצב המאפשר דיג בטוח.
לטענת הנתבעים, לתובעים אין זכויות במימי הים התיכון, ולכן אין בגריעת שטח הדיג כדי להקנות להם זכות לפיצוי. למרות זאת, לדבריהם, עניינם של הדייגים נשקל בין יתר השיקולים שליוו את הפרויקט, בהם שיקולים כלכליים, סביבתיים וביטחוניים, ואיזון האינטרסים נטה באופן ברור לטובת הנחת הצינור כפי שהונח.
איזון כלל האינטרסים
לפי השופטת (בדימוס) ד"ר דרורה פלפל, האיסור על דיג המכמורת מעל הצינור נובע מהחשש לפגיעה בצינור, שעלולה להביא לפגיעות נוספות בכלי שיט ואף להתלקחות אש. לעניין אופן הטמנתו, קבעה השופטת, כי צינור הגז מהווה מכשול בים כשלעצמו, בין אם הוא מוטמן ובין אם לאו. לדבריה, מתן רישיון דיג אינו מהווה זכות קניינית, בדיוק כשם שרישיון למונית לא מקנה זכות לנסיעה בכבישים מסוימים.
השופטת קבעה, שהתקת הצינור בדרך בה בחרו הנתבעים נעשתה לאחר שהמדינה ערכה סקר, קיימה ישיבות, התייעצה עם מומחים והפעילה שיקול דעת. התוואי הנבחר משקף את האיזון בין כלל האינטרסים השונים, לרבות שיקולי ביטחון וקיום מסלולי שיט. לדברי השופטת, היה צורך להתחשב גם בשרידות הצינור, בתחזוקתו ומיקומו כך שהפגיעה בערכי הטבע, נוף ובתי גידול, תמוזער.
עוד נקבע, שלא ניתן לומר שהנתבעים התעלמו מהדייגים: הם שמעו את עמדתם, הקשיבו להם ולקחו בחשבון את האינטרסים שלהם. לנוכח האינטרסים הלאומיים החשובים הטמונים בהנחת צינור הגז, סיכמה השופטת, הפגיעה בדייגים הייתה מידתית. משכך נפסק, שהנתבעים לא התרשלו כלפי הדייגים, שגם לא הצליחו להוכיח את הנזק שטענו לו.
על כן, השופטת דחתה את התביעה וחייבה את התובעים לשלם בנפרד לכל אחד מהנתבעים שכר טרחת עו"ד של 40 אלף שקל.
ככלל, ביהמ"ש אינו שש לקבל תביעות כספיות המבוססות על פגיעה בזכות הקניין או בחופש העיסוק, שכן קבלתן עלולה להוות פתח למבול של תביעות, אלא אם כן מדובר במקרה חריג ויוצא דופן. על אף שתכנית המתאר הרלוונטית מחייבת הטמנה של הצינור באותם מקומות בהם עומק המים נמוך מ-60 מטר, ביהמ"ש לא חייב את הטמנתו. נראה כי הדבר נובע בין היתר מכך שבכל מקרה לא היה בהטמנת הצינור כדי לאפשר דיג מכמורת מעל הצינור המוטמן.
לפסק הדין בעניין אורדן חברה לדיג ושיווק בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח'
* עו"ד יהושע ננר ממשרד עו"ד ננר את ננר ושות' עוסק במשפט מנהלי וחוקתי.
**הכותב לא ייצג בתיק.
***המידע המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין