אם שרכשה דירה ורשמה אותה על שם בתה, נדהמה כשגילתה כי בתה עברה להתגורר בדירה ומסרבת לשלם לה שכירות. היא תבעה מבית המשפט למשפחה להכיר בה כבעלים האמיתיים של הנכס, אך נדחתה. בית המשפט המחוזי הפך את הקערה על פיה ובחר להאמין לאם.
במאי 2014 דחה בית המשפט לענייני משפחה את תביעת האם, שביקשה ממנו לקבוע כי היא הבעלים של דירה במרכז הארץ, והיא ערערה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לטענתה בית המשפט לענייני משפחה הגיע למסקנות לא נכונות מהעובדות שהוצגו בפניו.
לייעוץ בדיני משפחה
פנו ל- עו"ד משפחה
האם, באמצעות עוה"ד עדו דיבון ואלירם בקל, גוללה את סיפור רכישת הדירה והרישום. תחילה, היא רכשה דירה בפריז, שגם אותה רשמה על שם בתה אך מכרה אותה לאחר מכן, ורכשה אחרת. את הדירה השנייה היא רשמה על שם הבת ונכדתה מבתה השנייה. כשהנכדה עברה לגור בחו"ל, היא מכרה את הדירה ורכשה במקומה דירה יקרה יותר במרכז הארץ, באמצעות הלוואת משכנתא. האם ציינה כי החתן שלה ליווה אותה לאורך כל הליכי הקנייה והמכירה.
הסיבה לכך שהעדיפה לרשום את הדירות השונות על שמם של אחרים היא החשש לאבד את זכויותיה כדיירת מוגנת בדירה בה התגוררה בפועל. היא ציינה כי לאורך כל השנים בתה העבירה לה את דמי השכירות מהדירה, אך ב-2011 היא גילתה לפתע כי הבת והחתן משכנו את הדירה, עברו לגור בה, הפסיקו לשלם לה שכירות והתכחשו לבעלותה.
הבת צידדה כמובן בהחלטת בית המשפט למשפחה. באמצעות עו"ד נתי חלפין היא הסבירה, שאמה לא הצליחה לסתור את העובדה שהדירה רשומה על שמה. לטענתה, היא זו ששילמה את המשכנתא, וכך גם היה לגבי הדירה בפריז. היא הסבירה כי היא בסה"כ לקחה מהאם הלוואה בסך 225 אלף שקל, אותה היא כבר החזירה לה ב"דמי השכירות" שאמה טוענת שקיבלה ממנה.
ארבע סיבות
השופטים חגי ברנר, ישעיהו שנלר וד"ר קובי ורדי קיבלו את הערעור, מאחר שהגיעו למסקנות שונות מאלה של בית המשפט למשפחה על סמך חומר הראיות שהתקבל.
הסיבה הראשונה בגללה סברו שיש לקבל את התביעה היא מסמך דמוי צוואה שהאם ערכה לפני שנסעה להודו, בו ציוותה מה ייעשה ברכושה לאחר מותה. במסמך היא ייחסה את הבעלות בדירה אליה, למרות שהיא רשומה על שם הבת, ואחד העדים החתומים עליה הוא לא אחר מאשר החתן שלה.
הסיבה השנייה היא תמליל השיחה בין האם לבת, בה הבת מתייחסת למסמך האמור ומתמרמרת שהאם לא הורישה רק לה את הדירה. באותה שיחה האם גם נוזפת בבת שמשכנה את הדירה בסכום גבוה ממה שהסכימה, והבת והחתן הצטדקו וניסו להרגיע אותה.
הסיבה השלישית המצדיקה את קבלת התביעה היא תכתובת המיילים בין האם לחתן בנוגע למכירת הדירה בפריז, ובה נמסרו לאם דיווחים שוטפים על הנעשה בדירה. הרביעית היא מייל בו מציינת הנכדה בפה מלא כי סבתה היא בעלת הדירה.
אל מול ראיות אלה עומדות לטובת הבת הראיות הסותרות - הרישום בטאבו והמשכנתא שעל שמה, אולם השופטים הבינו שהאם השתדלה ככל הניתן שלא להותיר "טביעות אצבע" על בעלותה בנכס כדי שתוכל ליהנות מזכויותיה כדיירת מוגנת, ולא ציפתה כי בתה – עצמה ובשרה – תתכחש לזכויותיה.
לפיכך, החליטו השופטים לבטל את פסק הדין הקודם ולהצהיר כי האם היא בעלת הדירה. הבת תשלם לאם הוצאות משפט בסך 60 אלף שקל.
* המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין