בני הזוג רכשו את הדירה זמן קצר לפני שנישאו ב-1989. שני שליש מהדירה נרשמו על שם האישה ושליש על שם הבעל. הבעל טען כי מדובר בדירת מגורים ויש לחלקה שווה בשווה אולם בית הדין לא מצא הוכחה לכך שהצדדים התכוונו לשיתוף שוויוני בדירה וקבע שהרישום יכריע.
זמן קצר לפני נישואיהם ב-1989 רכשו בני הזוג דירה ששני שליש ממנה נרשמו על שם האישה ושליש על שם הבעל.
לייעוץ בתחום:
פנו לעורך דין משפחה
לאחר גירושיהם ב-2015 הבעל ביקש לחלק את הדירה בחלקים שווים מכמה סיבות: העובדה שהייתה זו דירת המגורים המשותפת, שיפוצים שביצע ולטענתו השביחו את ערכה, ותשלום מלוא ההוצאות על הדירה במשך השנים.
עוד ביקש הבעל כי איזון המשאבים (חלוקת הזכויות שצברו הצדדים) יבוצע באופן לא שוויוני כך שהוא יקבל שני שליש מהזכויות של אשתו מהעבודה. לדבריו, רוב נטל הפרנסה, הטיפול בבית ובשתי הילדות שלהם היה על כתפיו כשהאישה לא תרמה ליחידה המשפחתית כמעט דבר ואף הפקידה את משכורתה בחשבון נפרד.
לבסוף ביקש הבעל לחייב את האישה ב"דמי שימוש" עבור חלקו בדירה החל מינואר 2012 שכן הוא היה מנוע מלגור בה בשל הליכי הגירושין הממושכים.
האישה טענה מנגד כי היא תרמה רבות לניהול והחזקת הבית – עשתה את כל מלאכות הבית, טיפלה בבנות וגידלה אותן, עזרה בפרנסת המשפחה וכך גם הוריה שתמכו בה בסכומים גדולים.
עוד טענה האישה כי הדירה המדוברת נרכשה כולה מכספים שהעבירו הוריה, אך היא הסכימה לרשום שליש ממנה על שם הבעל בתמורה לכך שיפקיד לחשבון המשותף כספים שקיבל באותה עת. אלא שהוא מעולם לא הפקיד את הכספים ולכן יש לקבוע כי הדירה כולה שלה.
ביחס לדמי השימוש טענה האישה כי הבעל יכול היה לחזור לדירה והיא לא מנעה זאת ממנו ואף ביקשה שלום בית.
סירבה לשנות את הרישום
דייני בית הדין הרבני בתל-אביב, הרב מאיר פרימן, הרב מאיר קאהן והרב יצחק רפפורט, כתבו כי אין צורך להכריע מהיכן הגיעו הכספים לרכישת הדירה שכן "במקרה של סתירה בין הרישום ומקור הכספים רואים את הרישום כנתינת מתנה", ודחו את טענת האישה שהדירה כולה בבעלותה.
מנגד קבעו הדיינים כי הבעל מצדו לא הוכיח שהאישה הסכימה שהשיפוצים יבואו בתמורה להגדלת חלקו בדירה. לדבריהם, הוא אף הודה שהאישה סירבה לשנות את הרישום כשביקש זאת ממנה במשך השנים.
הדיינים הוסיפו כי גם לפי חוק יחסי ממון אין לקבוע שהדירה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים שכן היא נקנתה לפני נישואיהם.
גם "חזקת השיתוף" אינה מסייעת לבעל שכן היה עליו להראות "דבר מה נוסף", מעבר לחיי הנישואין, שילמד על כוונה משותפת שהבעלות בדירה תהיה שווה בשווה, אך הוא לא עשה כן.
הרבנים קבעו בנוסף כי אין הצדקה שלא לחלק את הזכויות שצברו הצדדים שווה בשווה.
עם זאת הדיינים קיבלו את טענת הבעל לעניין דמי השימוש וחייבו את האישה לשלם לו סכום חודשי בגובה שליש מערך הדירה החל ממועד הגירושין.
בסיכומו של דבר קבעו הדיינים כי לבעל אין חלק בדירה מעבר למה שרשום על שמו ולכן האישה תקבל שני שליש מהתמורה ממכירת הדירה ואת היתר – הבעל.
- ב"כ התובע: עו"ד מרב דוד פלד ועו"ד מאיר בר-מוחא
- ב"כ המשיבים: עו"ד דרורה רמיגלוסקי
* עורכת דין טל אזוגי עוסקת בדיני משפחה
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין