איחרו בתשלום דמי הפינוי לדיירים המוגנים – והפסידו את הדירה

בעלי הדירה ביקשו להאריך את מועד התשלום כי לא הצליחו לגייס את כל הכסף אבל עד שהתקבלה החלטה נכנסו לדירה דיירים חדשים. שופטי המחוזי נחלקו בשאלה זכותו של מי גוברת.

ברוב דעות של שני שופטים מול אחת קבע לאחרונה בית המשפט המחוזי בירושלים, כי בעלי דירה בעיר הפסידו את זכותם לקבל אותה חזרה מהדיירים המוגנים עקב איחור קל במועד תשלום דמי הפינוי שנקבע בבית הדין לשכירות.

בעלי הדירה הם שני הקדשות דתיים (מוסדות שמחזיקים נכסים בנאמנות לצורך תיעולם לצרכים דתיים) שכפופים להחלטותיו של בית הדין הרבני.

לפני כשנתיים התברר להם כי הדיירים המוגנים שמתגוררים בה עומדים לצאת ולהעביר את זכויותיהם לדיירים חדשים. הבעלים החליטו לנצל את ההזדמנות והודיעו שהם מעוניינים להחזיר את הדירה לידיהם. על רקע זה פנו הדיירים החדשים לבית הדין לשכירות.

באפריל 2017 ניתן פסק דין שקבע כי בעלי הדירה יוכלו לקבלה תמורת דמי פינוי של 515 אלף שקל שישולמו עד ה-22 למאי. אם לא יעמדו בזמנים, הדירה תעבור לדיירים החדשים תמורת 540 אלף שקל לדיירים היוצאים ועוד 360 אלף שקל דמי מפתח לבעלים.

שעות ספורות לפני המועד הסופי, ביקשו הבעלים לתת להם אורכה של מספר ימים מאחר שחסרים להם 78 אלף שקל והם מחכים להחלטת בית הדין הרבני בנושא. אלא שבינתיים, הדיירים החדשים העבירו את דמי המפתח ונכנסו לדירה.

בסופו של דבר, בית הדין לשכירות דחה את בקשת האורכה וכך הגיעה הפרשה לבית המשפט המחוזי.

בערעור שהגישו בעלי הדירה הם טענו בין היתר כי בקשתם הייתה אמורה להתקבל מטעמי צדק ולנוכח חוסר תום ליבם של הדיירים - שידעו על בקשת האורכה ועל כוונתם לשלם את דמי הפינוי - ומיהרו להיכנס לדירה בכל זאת. 

הם הוסיפו כי ישנו "אינטרס ציבורי מובהק" לפנות דיירים מוגנים ולהחזיר נכסים לבעליהם, ואף הודיעו על נכונותם לפצות את הדיירים על היציאה מהדירה.

אך הדיירים התנגדו לערעור וטענו בין היתר כי המערערים התנהלו בסחבת וכי אין הצדקה להחזיר את הגלגל אחורה.

לשיטתם, האינטרס של בעלי הדירה לא גובר על האינטרס שלהם להתגורר בשכירות מוגנת שעה שאין להם כסף לרכוש דירה. 

יכלו להקדים

דעותיהם של השופטים נחלקו. השופטים רפאל יעקובי ואביגדור דורות החליטו לדחות את הערעור ולעומתם השופטת תמר בר-אשר בחרה לקבלו.

שופטי הרוב קבעו כי הדיירים החדשים פעלו בתמימות ובהתאם לזכותם לפי פסק הדין של בית הדין לשכירות, ובהתחשב בכך שאין להם ממון לרכישת דירה האינטרס שלהם גובר על זה של המערערים. בנוסף, הם סברו כי למערערים הייתה אפשרות לפעול לעיכוב התשלום הרבה לפני שפעלו.

 לעומתם, השופטת בר-אשר סברה שהמערערים היו כבולים להחלטת בית הדין הרבני ולכן העיכוב לא היה בשליטתם.

אבל האמירה המרכזית של השופטת הייתה כי מאחר שזכותם של המערערים בדירה היא זכות יסוד שהמדיניות המובהקת מזה עשרות שנים היא לתת לה עדיפות, הרי שהיא גוברת על זכותם של הדיירים החדשים להיכנס לדירה - שנסמכת על חוק הגנת הדייר הארכאי וממילא לא הייתה מוחלטת. 

אלא ששופטי הרוב הבהירו כי נושא הערעור אינו פרשנות חוק הגנת הדייר אלא השאלה האם היה מוצדק לאפשר למערערים לאחר בתשלום, והם סבורים שהתשובה לכך שלילית.

לפיכך, הערעור נדחה בדעת רוב והמערערים חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 20 אלף שקל.

• ב"כ המערערים: עו"ד מקרקעין אבנר סאלם
• ב"כ המשיבים: עו"ד נורית מזובר-רז

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין