לפסק הדין בעניין בגיזדה נ' מ.י. - משרד הבינוי והשיכון
בית משפט השלום בתל אביב דן בתביעה של אדם לפיצויים בגין נזקים הנפשיים שנגרמו לו בעקבות הפקעת מקרקעין, שעליה הפעיל מסעדה. על אף שהוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, נפסקו לתובע פיצויים עבור "תסכול, חרדה וזעם".
בשנת 1984 רכש האיש קרקע בסמוך לכביש 483 בין פתח-תקוה לראש העין, שעליה מסעדה. את המסעדה הפעיל האיש לפרנסתו במשך כעשור ואף השכיר אותה לאירועים, עד שבשנת 1995 ביקש משרד השיכון להרחיב כביש בסמוך לאותה מסעדה ולשם כך הופקע חלק מהמקרקעין כנגד תשלום פיצויים. האיש סירב לפנות את המקום בטרם ימצא לו פתרון שיבטיח את זכויותיו.
בחודש יוני 1997, נכנסו כלי הריסה של מע"צ בליווי אבטחה כבדה, והחלו בהריסת המסעדה. האיש ובני משפחתו הגיעו על מנת לנסות ולמנוע את ההרס, אלא שבשטח התפתחה תגרה שבמהלכה הוכו כל בני המשפחה ללא התערבות המשטרה.
כשהגיע עורך-דינו של האיש למקום, התברר כי מע"צ החלה בעבודות ההריסה מבלי שיש בידה צו הריסה כמתחייב על פי חוק. בעקבות זאת הורתה המשטרה לדחפורים על הפסקת פעולות ההריסה, אלא שעד שניתנה הוראת המשטרה, הספיקו הדחפורים להרוס את תשתיות המים והחשמל, הגינון, הצמחייה וגדרות המסעדה. במעמד זה נחתם בין הצדדים הסכם, לפיו המשטרה ומע"צ התחייבו שלא לבצע כל פעולה במקרקעין או במסעדה אלא בהסכמת הצדדים ועל פי חוק בלבד.
בעקבות אותה הסכמה נוהל משא ומתן בין הצדדים, שבסופו, בשנת 1997, נחתם הסכם למינוי שמאי מוסכם שיאמוד את שיעור הפיצויים המגיעים לאיש. בהתאם להסכם, העמיד השמאי את שומת הפיצויים בשנת 200 על סכום של בסכום של 420 אלף דולר.
לטענת האיש, לאחר קבלת השומה נוהל משא ומתן לפיצויו בהתאם לשומה ובנוסף לפיצויו על נזקי גוף שנגרמו לו עקב אירועי הפינוי, אלא שהנתבעת חזרה בה מהסכמתה והודיעה כי הערכת השמאי אינה מקובלת עליה, והסכימה לשלם לו סכום נמוך בהרבה מהערכת השמאי. גם סכום זה לא שולם.
בין לבין, בספטמבר 1999, שוב הגיעו נציגי מע"צ למקרקעין בליווי משטרתי וצוותי יס"מ והחלו בהריסת המסעדה, גם הפעם ללא צו כמתחייב על פי חוק ובניגוד להסכם. שוב, הגיעה המשפחה למקום בניסיון למנוע את ההריסות ושוב הוכו בני המשפחה ונגררו מהמקום באלימות.
נכות נפשית בגין ההפקעה
בשנת 2004 הגיש האיש תביעה לבית המשפט השלום בתל אביב בטענה, שכתוצאה מהתנהלות המדינה וכתוצאה מהתקיפות, השגת הגבול והרס המסעדה, הוא נפגע בנפשו. לטענתו, המדינה חייבת לפצותו בשל כך.
מנגד טענה המדינה, כי יש לדחות את התביעה ולו מן הטעם הפשוט כי התיישנה זה מכבר. לדבריה, לטענת התובע עצמו, נכותו הנפשית נגרמה בשל הליכי ההפקעה והפינוי בשנת 1996, ואילו את התביעה הגיש בשנת 2004, בחלוף למעלה משבע שנים מיום התגבשות הנזק.
עוד טוענת הנתבעת, כי טענות התובע כי הפעיל במקום מסעדה פעילה ומשגשגת וכי כתוצאה ממעשי הנתבעת נגרמו לו הפסדים כבדים, לא הוכחו ואף נסתרו. לטענתה, מהראיות עולה כי למסעדה לא היה רישיון עסק כדין, וכי במועדים הרלוונטיים לתביעה היה המבנה נטוש וללא פעילות.
עוד נטען, כי הפקעת הקרקע נרשמה בילקוט הפרסומים בשנת 1990 ואת הידיעה על ההפקעה מסרה מע"צ לתובע בשנת 1994. הוא השיב כי אינו מוכן לקבל פיצוי כספי אלא הוא מבקש שטח ומבנה חלופיים. מה גם שבעקבות ההודעה על הפקעה, החל התובע להשתלט על שטחים נוספים, חלקם בבעלות המדינה, במטרה לזכות בפיצויים גבוהים. מתחילת הפרשה ובעקבות התנהלות התובע, כך לדברי הנתבעת, התנהלו הליכים משפטיים רבים וממושכים שבסופם (שנים לאחר הגשת תביעה זו) הוחלט לסלול את הכביש בהסטה, באופן שמייתר את הצורך בחלקה האמורה.
לעניין השמאי, טענה הנתבעת, כי בניסיון להגיע עם התובע להסדר עקב התנהלותו הכוחנית, הוסכם כי ימונה שמאי מוסכם שיאמוד את שיעור הפיצויים המגיעים לתובע לפי החוק ופקודת הדרכים. בהסכם נקבע מפורשות כי השמאי לא יהיה בורר ולא יחול עליו חוק הבוררות. בגין כך התנהלו הליכים משפטיים רבים וארוכים בין הצדדים שבסופם, כאמור, חזרה בה הנתבעת מההחלטה להפקיע את החלקה האמורה, ומבנה המסעדה של התובע נותר על כנו.
לסיום טענה המדינה, כי באירוע בשנת 1999 הופעל כלפי התובע ומשפחתו כח סביר בלבד, על מנת להזיזם ממקום ביצוע העבודות, והכל נעשה כדין ובזהירות הראויה.
התביעה התיישנה
מומחה לפסיכיאטריה שמונה מטעם בית המשפט קבע, כי לתובע נכות נפשית בשיעור 30 אחוז, ומתוך זה הנכות הקשורה בסכסוך עם הנתבעת היא בשיעור של 7 אחוזים. המומחה מטעם בית המשפט לא קבע כי נכותו של התובע הוחמרה לאחר התגבשותה בשנת 1996 ומכאן, קבעה השופטת יעל אילני, שתביעתו של התובע בכל הקשור לנכות הנפשית התיישנה.
בנוסף, ציינה השופטת, לא הוכח כי עובדי מע"צ תקפו את התובע או את בני משפחתו בשני האירועים, כפי שטען. מנגד, הוסיפה, כי המדינה ביצעה את פעולות הפינוי ותפיסת החזקה בשטח וביצעה פעולות לפינוי מבלי שהיה בידה צו שיפוטי המאפשר לה לעשות כן, והיה על הנתבעת לפנות לבית המשפט על מנת לקבל צו מתאים.
"כתוצאה ממעשי הנתבעת באותו אירוע, נגרם לתובע נזק שעיקרו לא ממוני: תסכול, חרדה, זעם וכאב וסבל", כתבה השופטת אילני בפסק הדין, ועל אלה זכאי התובע לפיצוי, למרות התיישנות התביעה.
לתובע נפסקו פיצויים בגין נזק שאינו ממנו בסך של 18 אלף שקל והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 שקל.
רצוי למצות את הזכויות בזמן
לדעת עו"ד אייל גרנט, העוסק בדיני נזיקין, מדובר בפרשה מזעזעת של הפקעת מקרקעין שלא כדין על ידי מע"צ, שבמהלכה נהרסו כל תשתיות העסק של התובע על ידי דחפורים, הוא ובני משפחתו סבלו מאלימות ונגרם לו נזק נפשי שאף מוגדר כנכות. עו"ד גרנט הדגיש, כי התביעה נדחתה ברובה בגלל התיישנות, ולדעתו לתובע נפסק פיצוי נמוך ביותר.
"פסק הדין הוא דוגמא קיצונית אך מייצגת ליחסו של בית המשפט לנזק לא ממוני. מאוד רצוי למצות את הזכויות בזמן על מנת שלא להגיע למצבו של התובע", ממליץ עו"ד גרנט.
לפסק הדין בעניין בגיזדה נ' מ.י. - משרד הבינוי והשיכון
למדור: מקרקעין
אתר המשפט הישראלי פסקדין
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין