בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קיבל לאחרונה תביעה של עובדת שטענה כי פוטרה לאחר שהתלוננה על התקנת מצלמת אבטחה במשרדה. המעסיק טען שההתקנה הייתה הכרחית והעובדת היא שביקשה לסיים את עבודתה. השופטת: "המחאה על התקנת המצלמה מובנת".
התובעת עבדה כמנהלת חשבונות בחברת פולימרים באשקלון במשך כשבע שנים ומשרדה היה ממוקם במבואה סמוכה למשרד המנהל. כחודשיים לפני מועד סיום עבודתה נעשה ניסיון פריצה למשרדי הנתבעת ולכן הותקנו במשרד מצלמות אבטחה, כשאחת המצלמות מוקמה במבואה – משרדה של התובעת.
לבירור זכויות במקום העבודה:
פנו ל-עורך דין דיני עבודה
לטענת התובעת היא התלוננה בפני מנהליה על התקנת המצלמה ומיד לאחר מכן פוטרה מבלי שנערך לה שימוע או הזדמנות להשמיע טענותיה. לדבריה, בעקבות הפיטורים היא חלתה ולא הצליחה למצוא עבודה אחרת. התובעת ביקשה פיצויים בסך כ-150,000 שקל על פיטורים שלא כדין, הלנת פיצויי פיטורים, הפליה, הפרשי שכר ופדיון ימי חופשה.
הנתבעת טענה מנגד כי לאחר ניסיון הפריצה סיירו במקום נציגי חברת האבטחה והתקינו את מצלמות במקומות אסטרטגים ועל פי שיקול דעתם. אחרי שהתובעת התלוננה על מיקום המצלמה במבואה נבחנו חלופות להעברת המצלמה אך הן נדחו – חלקן על ידי התובעת וחלקן בשל צרכי האבטחה.
מנהל הנתבעת שאל, לטענתו, את התובעת אם תסכים להמשיך לעבוד כל עוד המצלמה מותקנת והיא השיבה בשלילה. לאור זאת, המנהל שוחח עמה על תנאי סיום עבודתה ואף "הלך לקראתה" ומסר לה מכתב פיטורים תוך שחרור פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותה.
בנסיבות אלה, לשיטת הנתבעת, לא חלה עליה חובת שימוע, כיוון שהתובעת בהתנהגותה "הסכימה" לפיטורים.
הזדמנות הוגנת
השופטת יעל אנגלברג שהם הדגישה כי זכות השימוע היא זכות יסוד של עובד והיא מחייבת מתן הזדמנות הוגנת לעובד להשמיע טענות בפני מעסיקו. במקרה זה אין מחלוקת שהתובעת קיבלה מהנתבעת מכתב הנושא את הכותרת "הפסקת עבודתך". בנסיבות אלה, הבהירה השופטת, ההנחה היא שהתובעת פוטרה, והנתבעת לא הוכיחה את ההיפך.
מכתב הפיטורים נמסר לתובעת מבלי שניתנה לה הזדמנות אמיתית להשמיע את טענותיה ומבלי שנעשה מאמץ ראוי לפתור את מצוקתה, כתבה השופטת. התובעת לא קיבלה זימון לשימוע, לא הוצגו לה הסיבות לסיום עבודתה, ושימוע עצמו לא התקיים.
"מחאת התובעת על עצם התקנת המצלמות ועל הפגיעה בפרטיותה, כאשר נאלצה לעבוד כשהיא מצולמת במצלמת האבטחה בכל רגע נתון, היא מובנת", כתבה השופטת, והוסיפה כי ניסיונה של התובעת להפעיל לחץ על מנהלהּ כדי שהמצלמה תוסר אינם מעידים על החלטתה לסיים את עבודתה. משכך, אין בסיס לטענה כי התובעת הסכימה לסיים עבודתה.
עם זאת, מכיוון שטענת הנתבעת לפיה התובעת התבטאה כמי שאינה מעוניינת להמשיך את עבודתה לא נסתרה על ידי התובעת – הפחיתה השופטת את סכום הפיצויים. בנוסף, דרישת התובעת להפרשי שכר – התקבלה.
בנוסף לכך, השופטת לא השתכנעה שהפיטורים נעשו מתוך הפליה או שיקולים זרים. כמו כן, נדחו טענות התובעת בעניין הלנת פיצויי פיטורים ופדיון ימי חופשה.
בסיכומו של דבר התביעה התקבלה. נקבע כי התובעת זכאית לפיצוי על פיטורים שלא כדין בסך 42,000 שקל בתוספת הפרשי שכר בגובה של כ-700 שקל. בנוסף נפסקו לטובת התובעת הוצאות בגובה 4,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד שי ארז
- ב"כ הנתבעת: עו"ד מרדכי לוין
* עורך דין ערן לאופמן עוסק בדיני עבודה
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין