בעלי דירה במזרח ירושלים ביקשו לסלק את עוזרת הבית, שהתגוררה בדירה לאחר שהדייר המוגן נפטר. העוזרת טענה שהייתה הידועה בציבור של המנוח בשנים האחרונות לחייו, ולכן היא זכאית להישאר בדירה, אולם החודש נקבע כי לא הוכיחה את טענתה ולכן עליה להתפנות ולשלם דמי שכירות בסך 112 אלף שקל.
המנוח שכר את הדירה שבשועפט בדצמבר 1967, וכחמש שנים לאחר מכן, כשנחקק חוק הגנת הדייר, הפך לדייר מוגן. עם השנים בניו של המנוח בגרו ועזבו את הקן, ואשתו נפטרה בשנת 2006. בסביבות 1995 העסיק המנוח עוזרת בית שגרה עם המשפחה בדירה ונשארה בה עד שאושפז בבית החולים – שבעה חודשים לפני מותו בשנת 2012. בשלב מסוים לאחר שנפטר חזרה העוזרת לדירה.
לייעוץ בתחום
פנו ל- עורך דין פינוי מושכר
בספטמבר 2013 משפחת ג'אבר, בעלת הדירה, תבעה לסלק את העוזרת מהדירה, ולחייב אותה בדמי שכירות בסך 112 אלף שקל עבור התקופה שמאז מות המנוח. אלא שאז העוזרת העלתה את הטענה כי הייתה הידועה בציבור של המנוח ולכן היא זכאית להישאר בדירה.
התובעים טענו כי הדיירת הייתה עוזרת בית ולא ידועה בציבור, וכי הודיעו למנוח כבר ב-1995 שאסור לה לגור בדירה.
הנתבעת עמדה על כך שהחוק לצידה. היא הסכימה שיחסיה עם המנוח החלו כשעבדה אצלו, אך לדבריה התפתחו ביניהם יחסי זוגיות, והתובעים ידעו על כך, אך כנראה שכל האמצעים כשרים כשמנגד עומד הרצון להשכיר את הדירה במחירי שוק.
התובעים השיבו כי התובעת בכל מקרה לא עומדת בדרישות החוק כיוון שלא גרה בדירה בחצי השנה שלפני פטירת המנוח. באותה תקופה, לטענתם, בנו של המנוח גר בדירה לבדו.
שותפים לדירה
השופטת מרים קסלסי מבית משפט השלום בירושלים קיבלה את התביעה.
השופטת קבעה כי הנתבעת אמנם הוכיחה כי גרה עם המנוח במשך כעשר שנים, מגורים שהוצנעו בגלל התנגדות התובעים ומחשש שתסולק, אולם היא לא הוכיחה שהיו ידועים בציבור. לפי השופטת, מערכת היחסים ביניהם הייתה כשל שותפים, כאשר התמורה של הנתבעת התבטאה בביצוע מטלות הבית.
כך, התברר כי הנתבעת נעלמה מרגע שהמנוח אושפז בבית החולים – היא לא הגיעה לסעוד אותו ועזבה את הדירה. הנתבעת לא זוכרת את תאריך הפטירה המדויק ואף לא דרשה נתח מהירושה. מעבר לכך, השופטת סברה כי אם היו ביניהם יחסים אינטימיים, המנוח – אדם דתי –היה ודאי דואג למסד את הקשר לאחר פטירת אשתו.
למעשה, השופטת קסלסי הסיקה, כי בניו של המנוח ריחמו על הנתבעת וניסו לדאוג לה לקורת גג על חשבון התובעים.
בתוך כך השופטת קבעה כי הנתבעת לא הוכיחה שגרה בדירה בחצי השנה לפני פטירת המנוח. להפך, הוכח כי בנו של המנוח גר בדירה באותה תקופה, ולא סביר שהם גרו בה יחד, משום שהוא דתי המקפיד על "איסור ייחוד". מכאן, שגם אם הייתה ידועה בציבור – לא הייתה זכאית להמשיך להתגורר בדירת התובעים כדיירת מוגנת.
לאור האמור קבעה השופטת כי הנתבעת לא הוכיחה את זכאותה כדיירת ממשיכה או מוגנת. משכך, עליה לפנות את הדירה עד יוני 2016, ולשלם שכר דירה של 112,000 שקל עבור התקופה שבין יוני 2013 (המועד שבנו של המנוח עזב את הדירה) ועד הפינוי.
הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד נאהד ארשיד
- ב"כ הנתבעת: עו"ד איתמר בן גביר
* עורכת דין כנרת שמיר מסיקה עוסקת בדיני מקרקעין
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את גט לויר
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין