הוועדה המקומית לתכנון ובניה בקרית אתא אישרה רק חלק מתוכנית הבנייה שהגיש הקבלן במסגרת פרויקט תמ"א 38. בקשת החברה לבנות בהתאם לתוכנית המקורית התקבלה בבית המשפט, לאחר שהתגלה שהחלטת הוועדה התקבלה על סמך מדיניות שכלל לא פורסמה.
למרות התנגדותה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אתא, אישר בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה לחברת "מ.ד.ש דהן" לבנות 14 יחידות דיור, תוך שהבהיר את החשיבות בפרסום מדיניות הוועדה כשהיא דנה בבקשות להיתרי בנייה מכוח תמ"א 38.
לשאלות על תמ"א 38
פנו ל-עורך דין תמ"א 38
כאשר חברת "מ.ד.ש דהן השקעות" הגישה לוועדה המקומית קרית אתא בקשה למתן היתר בנייה, היא ציפתה לקבל אישור להקים על חורבות המבנה הישן מבנה חדש בן 5, קומות אשר יכלול 14 יחידות דיור.
אלא שהוועדה המקומית אישרה לחברה 12 יחידות דיור בלבד ובכפוף לשינויים בתשתיות המבנה.
החברה לא השלימה עם החלטת הוועדה, ובתחילת שנת 2014 הגישה ערר לוועדת הערר במחוז חיפה.
לשיטתה, הוועדה המקומית כלל לא נימקה את החלטתה, וזאת בניגוד להוראות תמ"א 38, המחייבות את מוסדות התכנון לנמק החלטות הדוחות בקשות להיתרי בנייה מכוח התכנית.
לדבריה, היעדר ההנמקה למעשה מנע ממנה כל אפשרות להתייחס בצורה עניינית להחלטת הוועדה המקומית, ולתקוף אותה.
ועדת הערר קיבלה את טענת החברה במלואה, ואישרה לה לבנות את מלוא יחידות הדיור שביקשה, בכפוף לקבלת אישור להסדרי החניה והתנועה במקום.
בערעור שהגישה הוועדה המקומית על ההחלטה הזו, נטען כי ועדת הערר חרגה מסמכותה. לטענתה, יש לקיים את ההחלטה המקורית שנתנה, המשקפת שיקול דעת תכנוני מוצדק וראוי, הלוקח בחשבון את הסביבה, התשתיות, ואת מדיניותה בכל הנוגע לבקשות היתרי בנייה מכוח תמ"א 38.
ועדת הערר טענה כי לא נפל כל פגם בהחלטתה, ושגם אם ניתן להגביל תמריצים כמו זכויות בנייה על תמ"א 38, הרי שהוועדה מעולם לא פרסמה מסמך מדיניות מגובש בנושא.
החברה תמכה בעמדת ועדת הערר, וציינה כי הוועדה המקומית כלל לא הוכיחה את קיומה של אותה "מדיניות מסתורית" שהיא פועלת לפיה.
"חובת ההנמקה"
לאחר שעיינה בהחלטת הוועדה המקומית, קבעה השופטת בטינה טאובר כי מדובר בהחלטה שניתנה "באופן לקוני וללא כל פירוט", תוך הפרת חובת ההנמקה.
השופטת הסבירה עוד, כי רשויות התכנון רשאיות לאמץ מדיניות מסוימת כאשר הן נדרשות לדון בבקשות מכוח תמ"א 38, אלא שהדבר מותנה בפרסומה המלא של אותה מדיניות בפומבי, לידיעת הציבור.
השופטת הדגישה את העובדה שהוועדה המקומית כלל לא הוכיחה את קיומה של המדיניות לפיה פעלה, ולכן קבעה שהחלטתה שלא לאשר את בקשת החברה במלואה אינה סבירה.
בנסיבות המקרה, הבהירה השופטת, לוועדת הערר הייתה סמכות להתערב בעניין, וקבעה שההחלטה לאשר את היתר הבנייה במלואו התקבלה כדין, לאחר בחינה מעמיקה של כל ההיבטים התכנוניים.
לפיכך, דחתה השופטת את עתירת הוועדה המקומית לביטל היתר הבנייה, וחייבה אותה לשלם לכל אחת מהמשיבות 10,000 הוצאות משפט.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
* עורכת דין ציפי מרגלית עוסקת בתמ"א 38
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין