בני הזוג נפרדו לפני שנים רבות, ומאז הילדים בנתק מוחלט מאביהם. השופטת אמנם הבינה ללב האב השבור, שילדיו הוסתו נגדו באופן בוטה, אך נאלצה לדחות התביעה.
הסיפור החל בשנת 1984 כשבני הזוג נישאו והביאו לעולם שלושה ילדים, כולם כיום בגירים. מספר שנים אחרי החתונה הם החלו להסתכסך, עד שב-1992 עזבה את האישה את הבית עם הילדים.
לשאלות בענייני משפחה:
כנסו לפורום דיני משפחה
מאז שנפרדו, הקשר של האב עם הילדים התקיים רק בעזרת החלטות בית המשפט וכפיית מפגשים שבמהלכם הילדים נהגו כלפיו בבוטות ובזלזול, וחזרו על כך שאינם רוצים לראות אותו. ב-1999 הקשר גווע באופן מוחלט, ומאז הוא לא ראה אותם. יחידת הסיוע המליצה שלא לכפות עוד קשר בינו לבין הילדים עד שתוסר התנגדותה של האם.
הילדים המשיכו בחייהם. הם חגגו בר מצוות, התגייסו לצבא והשתחררו, ולפני כשנתיים האב שמע שהם התחתנו. זה היה הקש ששבר את גבו, וגרם לו להגיש תביעה בבימ"ש לענייני משפחה בירושלים, בה ביקש להטיל על גרושתו חצי מיליון שקל בגין הנזק שנגרם לו בגללה. לדבריו, כששמע על החתונות הבין שלמצב אין כל תקנה ואז החליט לתבוע.
האב, שאפילו לא זיהה את בנו מחוץ לאולם הדיונים, נעמד על דוכן העדים ותיאר בקול שבור ומרוסק את הכמיהה שלו לקשר עם ילדיו.
לדבריו, אחרי הפירוד הנתבעת לא אפשרה לו להיפגש איתם. היא הסיתה אותם וממשיכה בכך עד היום. התנהגותה במשך כל השנים גרמה לו לנזק קשה מנשוא, שאותו הוא "תירגם" מבחינה משפטית לעוגמת נפש ואובדן שירותי בן.
התובע הדגיש כי עמד בכל חובותיו ושילם את מזונות ילדיו, אך גם זה לא מנע את האסון.
האישה טענה שהתביעה התיישנה, כיוון שעילתה נולדה לפני 15 שנה לפחות, כשהיא עזבה את הבית עם הילדים. הנתבעת הוסיפה כי לא קיימת עילה בדין הישראלי במסגרתה הורה יכול לתבוע הורה אחר על הסתת ילד בוגר.
לטענתה, גם אם מדובר בעוולה מתמשכת, עדיין תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שמלאו לכל אחד מהקטינים 18 ומסתיימת שבע שנים לאחר מכן, וגם מועד זה חלף.
לגבי העניין עצמו הנתבעת טענה כי לאורך השנים התובע לא עשה דבר לצורך חידוש הקשר עם הילדים, בעוד שהיא מעולם לא התנגדה לכך.
מאוחר מדי
לאורך כל פסק הדין ניכר שלבה של השופטת אורית בן דור ליבל יצא כלפי התובע. השופטת לא חסכה ביקורת מהאישה, לאחר שהשתכנעה כי התובע מתאר את העובדות כהווייתן ופיו ולבו שווים.
השופטת הפליגה בדברים על חשיבות הקשר שבין הורים לילדים, והצביעה על כך שהנתבעת אכן הסיתה את את הילדים, ובתוך כך הפרת החלטות שיפוטיות והוראות של גורמים מטפלים, ומנעה כל אפשרות לחידוש הקשר וקיומו.
השופטת הבהירה שהנתבעת אכן התרשלה בתפקידה כהורה בשנים ההן בכל הנוגע לקשר של הילדים עם אביהם, והפרה את חובותיה כלפיהם וכלפיו במשך השנים.
אלא שכל זה לא עזר לתובע, שכן השופטת קבעה שהתביעה התיישנה. לעמדתה, היקף הנזק התגבש לכל המאוחר בנקודה שבה מלאו לכל הילדים 18. כיוון שהתביעה הוגשה כ-10 שנים מאז שהקשר נותק, ולאחר שחלפו למעלה מ-7 שנים משצעיר הילדים הפך בגיר, אין מנוס מדחיית התביעה.
בסיום דבריה השופטת הביעה תקוה שאולי ביום מן הימים אחד הילדים יפתח את פצעי ילדותו ויכיר באביו מולידו, למרות הכל וכנגד כל הסיכויים.
- ב"כ התובע: עו"ד משה בן שימול
- ב"כ הנתבעת: עו"ד מתת פלסנר
* עו"ד צחי זיסמן עוסק בדיני משפחה.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין