שמעה שגיסה אנס את בתה לפני 20 שנה: זכאית לפיצויים על נזק נפשי?
העליון הסכים עם ביהמ"ש המחוזי שדחה את תביעת האם לפיצויים, והגיע למסקנה שהתובעת לא עומדת בתנאים לזכאות לפיצויים על נזק נפשי של "נפגע משני".
המערערת טענה שבתה, כיום אישה בת 30, סיפרה לה בשנת 2010 שכשהייתה בת 5 דוד שלה מצד אביה – בעלה לשעבר של המערערת – אנס אותה והתעלל בה מינית במשך שלוש שנים, לעתים ליד אחת מאחיותיה.
לייעוץ בנזקי גוף:
עורך דין דיני נזיקין
הבת הגישה תביעה נגד הדוד אך ההליך הסתיים בגישור, במסגרתו הדוד שילם לה פיצויים מבלי להודות במיוחס לו.
מרגע שנודע לאם, לדבריה, היא התמלאה בחרדה והחלה לסבול ממחשבות אובדניות. היא לא יכלה להמשיך לעבוד, יחסיה עם משפחה התערערו והיא נזקקה לטיפול פסיכיאטרי.
היא הגישה תביעה לפיצויים בבית המשפט המחוזי בלוד. הדיון עסק בארבעת התנאים שנקבעו בבית המשפט העליון בפסק דין אלסוחה, בנוגע לזכאות לפיצויים על נזק נפשי של "נפגע משני", כלומר נפגע שלא היה חלק מהאירוע:
התנאי ראשון – הנפגע המשני הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הנפגע העיקרי. השני – על הנפגע המשני להתרשם בעצמו מהאירוע. השלישי – קרבה במקום ובזמן בין האירוע שפגע בנפגע העיקרי לבין היווצרות הנזק של הנפגע המשני. והתנאי הרביעי – פגיעה נפשית חמורה.
ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה וקבע שהתנאי השני לא מתקיים כיוון שהאם לא התרשמה או ישירות מהמעשים הנטענים או שמעה עליהם במועד התרחשותם.
בנוסף נקבע שגם התנאי השלישי לא מתקיים, שהרי האם נחשפה לעניין בחלוף עשרים שנה.
האם הגישה ערעור בביהמ"ש העליון, בו טענה כי כשמדובר בתקיפה מינית, העובדה שחלף זמן רב היא זניחה, שכן הנזק הנפשי שנגרם לה נוצר ברגע שנודע לה על המעשים.
עוד נטען שלא הגיוני לתת פרס למזיק, על ידי התחשבות בגורם הזמן במקרה של תקיפה מינית שבוצעה בילד, שמדחיק אותה זמן רב.
הדוד – המשיב בהליך – שמכחיש את המעשים לחלוטין, סיפר שהמשטרה חקרה את העניין פעמיים והחליטה לסגור את התיק.
הוא גם טען שהמערערת לא היתה עדה לאירועים הנטענים, לא שמעה עליהם בסמוך להתרחשותם, לא חוותה את סבלה של הנפגעת הישירה ולא הבחינה בתוצאותיהם.
עם כל הצער
"לצערנו, ועם כל ההבנה למצוקתה של המערערת ולקושי הנפשי שהיא חווה, לא נוכל להיעתר למשאלתה", קבע המשנה לנשיאה השופט אליקים רובינשטיין.
ראשית, ומבלי חלילה לפגוע, השופט הסביר שהאירועים לא הוכחו – המשטרה סגרה את התיק, והדוד, כאמור, מעולם לא הודה במיוחס לו.
שנית, גם אם נצא מנקודת הנחה שהדברים אכן הוכחו, המערערת עדיין לא זכאית לפיצוי. המערערת לא חוותה ולא נחשפה לסבלה של הבת בזמן אמת או בסמוך לכך, "ואף לא בסמוך לסמוך", כתב השופט.
מבחינת מדיניות, השופט הבהיר שאי אפשר להרחיב את "מעגלי" הניזוקים "עד אין גבול". יש היגיון בהגבלת האחריות לנזק נפשי טהור לנפגע משני, בין השאר משיקולים של התרעת יתר ופגיעה בהגינות, חשש מתביעות סרק וקשיים בזיהוי הנזק והערכתו.
"צר לנו, אך כאמור אין בידינו להיעתר לערעור", סיכם השופט רובינשטיין. השופטים נועם סולברג ומני מזוז הצטרפו לפסק הדין.
לדברי עו"ד דנה דייגי: "המודעות המאוחרת לאירוע קיצוני, מפתיע וחריג, שאירע לילד שלך בעבר הרחוק, ושלא היית ער לו בזמן אמת, יכולה לגרום לטראומה קשה גם בחלוף שנים רבות. חרף זאת, ככל הנראה מצב כזה לא יקנה להורה פיצוי כספי, לפי הלכת אלסוחה. עם זאת, העיר בית המשפט שכל מקרה יישקל לפי נסיבותיו.
- ב"כ המערערת: עו"ד דיקלה ברנס, עו"ד יוכי בן חמו תורתי
- ב"כ המשיב: עו"ד רונלי שקד, עו"ד מיכאל קלררו
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין