אח ואחות נאבקו כמעט שנתיים כדי להוציא את השוכרים שהתגוררו בדירותיהם בנהריה וסירבו להתפנות. שלוש שנים לאחר שזכו בתביעת הפינוי חויבו השוכרים שסולקו לפצות את בעלי הדירות על התקופה שבה לא יכלו להשכיר אותן במחיר השוק.
השוכרים, ששילמו לבעלים הקודם דמי שכירות מצחיקים של 700 שקל בחודש, סירבו להתפנות מהדירות שנרכשו בידי הבעלים החדשים – אח ואחות. לאחרונה האחים זכו בתביעה נוספת שהגישו נגד השוכרים, והם ישלמו להם להם פיצוי של כ-50,000 שקל על דמי השכירות שהפסידו.
לשאלות בנושא נדל"ן:
עורך דין מקרקעין
האחים רכשו את שתי היחידות שבנהריה לפני כארבע שנים, אך לא הצליחו לפנות את שני השוכרים שהתגוררו בהן למעלה משלושים שנה תמורת דמי שכירות זעומים של 700 שקל בחודש ליחידה.
בתגובה לתביעת הפינוי שהגישו האחים במאי 2012 בבית משפט השלום בנהריה, טענו השוכרים שהם דיירים מוגנים כיוון שהבעלים המקוריים הבטיח להם לגור שם כל חייהם. מעבר לכך הם ביצעו ביחידות הרחבות כתחליף לדמי מפתח.
אלא ששתי הטענות הללו נדחו ובית המשפט הורה לשוכרים להתפנות. תאריך הפינוי נקבע לנובמבר 2013. כשנה וחצי לאחר מכן, הגישו האחים את התביעה הנוכחית לתשלום דמי שכירות ראויים על תקופה של 25 חודשים שבה שהו השוכרים ביחידות שלא כדין.
לטענתם, על השוכרים לשלם להם לפי אחד משני תעריפים חלופיים: 3,200 שקל לחודש לכל יחידה – כפי שהיא עולה כיום, לאחר שעברה שיפוץ, או 2,000 שקל ליחידה, בהתאם למצב לפני השיפוץ.
בנוסף הם ביקשו 20,000 שקל על הנזקים שלטענתם הנתבעים הותירו ביחידות, 4,500 שקל עבור חובות שהשאירו לעיריית נהריה ו-25,000 שקל על עגמת הנפש שנגרמה להם.
הנתבעים טענו מנגד, כי לתובעים בכלל אין זכות לדרוש דמי שכירות אחרי תביעת הפינוי, שבה נקבע כי ליחידות לא היה ערך כלכלי. לחילופין, ובמידה שהם כן צריכים לשלם, הם טענו כי עליהם לשלם רק על 15 חודשים לכל היותר.
כמו כן, הם טענו כי עליהם להחזיר בדיוק לפי דמי השכירות שהיו משלמים לבעלים הקודם, והכחישו שגרמו ליחידות נזק כלשהו.
מסיגי גבול
השופטת דנה עופר קבעה כי מרגע שבעל היחידות הקודם הודיע על סיום יחסי השכירות ועד שעזבו בפועל – הנתבעים היו מסיגי גבול, וגרו ביחידות שלא כדין. התנהגותם מנעה מהתובעים לשפץ את הנכס ולהשכירו במשך זמן רב, ולכן הם זכאים להשבת דמי השכירות שהיו יכולים לקבל אלמלא הנתבעים.
השופטת הוסיפה כי טענת ההשתק שהעלו הנתבעים לא תציל אותם מהחיוב, והיא לא מתכוונת "להעניק פרס" למי שתפס נכס שלא כדין תוך ששילם עבורו דמי שכירות נמוכים ביותר. השופטת הבהירה בהקשר זה, כי בניגוד לטענת הנתבעים, בתביעת הפינוי לא נקבע שליחידות אין ערך כלכלי, אלא שלתוספות הבנייה שהם ביצעו אין ערך.
באשר לתקופת החיוב, השופטת לא אימצה את התקופות שהוצעו משני הצדדים, והחליטה להעמידה על 18 חודשים – חודשיים אחרי שבעל הנכס הקודם הודיע לנתבעים על המכירה ועד שעזבו. גובה דמי השכירות נקבע על בסיס התעריף שלפני השיפוץ והתביעה לתשלום עבור נזקים ועגמת נפש נדחתה, לאחר שנקבע כי הנזקים האלה לא הוכחו.
בסופו של דבר, חויבו הנתבעים לשלם לתובעים 51,300 שקל הכוללים פיצוי על דמי שכירות ראויים והחזר חובות לעירייה. בנוסף הם יישאו בהוצאות משפט של 7,500 שקל ושכ"ט עו"ד של 15,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד ג' יעקב
- ב"כ הנתבעים: עו"ד א' בנישתי
* עורך דין עומר אשכנזי עוסק בדיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין