בית המשפט המחוזי קבע שהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה זמורה והוועדה המחוזית מרכז נהגו בחוסר תום לב בכך שאפשרו לחברת הנדל"ן להשקיע בקרקע, אף שידעו כי ייתכן שלא תקבל היתר להשתמש בה לצרכים מסחריים.
חברת הנדל"ן "דנישרא רניטק" רכשה ב-2002 זכויות בקרקע תעשייתית במרכז המסחרי בצומת ביל"ו. היא ביקשה להסב את המתחם לשימוש מסחרי, ולכן הגישה בתחילת 2003 בקשה בעניין לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה זמורה.
זקוקים לייעוץ בענייני תכנון ובנייה?
פנו ל - עורך דין נדל"ן
במרץ 2004 אישרה לה הוועדה המקומית היתר בניה ושימוש חורג במתחם לתקופה של שמונה שנים, בכפוף לקבלת אישור מהמשרד לאיכות הסביבה, שדרש שהחברה תשפר את תנאי הבטיחות ותפנה אדמה מזוהמת ממפעל הסוללות הנמצא במתחם. החברה פעלה כאמור והוציאה לשם כך מיליוני שקלים.
בינואר 2005 התכנסה הוועדה המחוזית והורתה למקומית לבטל את החלטתה מכיוון שלשיטתה מדובר בסטייה ניכרת מהתכנית החלה על הקרקע. מאחר שהוועדה המקומית הייתה מעוניינת בפינוי מפעל הסוללות, שמסכן את הסביבה, היא לא ביטלה את ההיתר לגמרי אך הפחיתה את תוקפו לשלוש שנים בלבד. ערר שהגישה החברה על קיצור תוקף ההיתר הביא להארכתו בשנתיים נוספות.
במקביל, הוועדה המקומית המליצה למחוזית לקבל תכנית חדשה שהגישה החברה לשינוי הייעוד.
הדיון בתכנית החדשה התקיים רק בינואר 2008 וההחלטה הסופית – שדחתה את התכנית – התקבלה בחלוף שנה נוספת, מהסיבה שלטעמה של המחוזית תוספת שטחי מסחר עלולה להפריע למרחב העירוני. ערר שהגישה החברה למועצה הארצית לתכנון ובנייה נדחה.
החברה המיואשת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בלוד לפיצוי של עשרה מיליון שקל על חוסר ההגינות, שהשלה אותה כי ביום מן הימים תקבל את ההיתר המיוחל. היא הדגישה, כי פעלה לפי הוראותיהן של הוועדות והוציאה בעטיין כספים רבים. עוד טענה כי הוועדה המקומית התרשלה כשנתנה לה היתר ללא סמכות, ושהוועדה המחוזית התרשלה כשלא פיקחה על הוועדה המקומית.
הוועדה המחוזית דחתה את הטענות נגדה וטענה שלא נפל פגם בהתנהלותה, שכן לאורך השנים היתה עקבית בהתנגדותה לשימוש החורג. הוועדה המקומית דחתה גם היא את הטענות וטענה שהחברה ידעה שהאישור הסופי אינו בסמכותה. שתי הנתבעות הוסיפו, שאם החברה הוציאה כספים כלשהם – היה מזה משום שהיא בעלת הקרקע, וללא שום קשר לבקשותיה.
הוועדות התרשלו
השופטת ריקי שמולביץ קבעה שהנתבעות התרשלו בהתנהלותן והיה עליהן לדעת שהחלטותיהן חושפות את התובעת לסיכון שהשקעותיה ירדו לטמיון.
כך, הוועדה המקומית הורתה לחברה להשקיע לפני שניתן לה ההיתר, ולאחר מכן נתנה לה היתר לשימוש חורג אף שהדבר כלל אינו סמכותה. לפי השופטת, היה על הוועדה המקומית להבהיר לתובעת שקיים סיכון שההיתר לא יתקבל בפועל, אם כי גם לתובעת עצמה היה אמור להיות ברור שהאישור מהוועדה המקומית הוא פתרון זמני בלבד.
לעניין הוועדה המחוזית קבעה השופטת שרשלנותה התבטאה בעיכוב המשמעותי בדחיית ההיתר, מה גם שלאחר שכבר הודיעה על החלטה, היא לא התנהלה בעקביות, בניגוד לטענתה.
השופטת מצאה שהתובעת הוציאה כ-3.5 מיליון שקל על פינוי השטח והכנתו לשימוש מסחרי. עם זאת, אין לשכוח שכן היה לתובעת היתר למשך כחמש שנים, ולכן החליטה שהיא זכאית לפיצוי של מחצית מסכום ההוצאות, בהפחתת 30% בגין הסתכנות מרצון.
בסופו של דבר חייבה השופטת את הנתבעות לשלם לתובעת 1,250,209 שקל בתוספת הוצאות משפט בסך 75 אלף שקל.
- ב"כ המבקשת: עו"ד דן סלע, עו"ד טנה וילנר
- ב"כ המשיבה: עו"ד שושי נרי, עו"ד קובי אסולין
* עו"ד ציפי מרגלית עוסקת בתכנון ובנייה.
** הכותבת לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין