זוג חתם על "טופס הרשמה" ושילם מקדמה לחברת בנייה, אך בסופו של דבר דירתם לא נבנתה. החברה טענה שהטופס אינו חוזה מחייב. ביהמ"ש חשב אחרת.
בני זוג מבוגרים פנו לחברת בנייה וביקשו לרכוש דירת שלושה חדרים בפרויקט עתידי בקריית מוצקין. בשנת 2010 הם חתמו על חמישה מסמכים, בהם "טופס הרשמה" ונספחים.
לשאלות על דיני מקרקעין:
כנסו לפורום מקרקעין
במעמד זה שילם הזוג "דמי הרשמה" בסך 75,000 שקל (10% ממחיר הדירה). בטופס צוינו, בין היתר, שתי סיטואציות שבהן ההתקשרות תבוטל: האחת שבה התובעים יחזרו בהם ולא יחתמו על חוזה מכר - במקרה כזה דמי ההרשמה לא יוחזרו וייחשבו כפיצוי מוסכם. השנייה הייתה "סעיף עיכוב", שבו החברה התחייבה להחזיר להם את הכסף אם לא תתחיל לבנות תוך 8 חודשים.
בגלגוליו הראשונים הפרויקט אושר ברשויות התכנון, אך לאחר יותר משנה, ובאופן שכנראה הפתיע גם את חברת הבנייה, נקבע כי הפרויקט יוקטן והחברה נאלצה לצמצם את מספר הדירות במבנה, בהן הדירה שיועדה לבני הזוג.
נציג החברה הודיע על כך לבני הזוג, ולאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות, החברה הודיעה על ביטול ההסכם והשיבה להם את דמי ההרשמה.
בני הזוג לא הסתפקו בכך והגישו בבימ"ש השלום בקריות תביעה לפיצויים בסך 250,000 שקל, בין היתר על הפרש שווי הדירה בין מועד ההתקשרות למועד ביטולה, הפסד דמי שכירות ועוגמת נפש.
הם טענו כי המסמכים שבידיהם הם חוזה לכל דבר ועניין, וכי בשום שלב לא הועלתה האפשרות שלא יינתן היתר בניה.
הנתבעת עמדה על כך שדובר רק בהצעה לרכישת דירה. לשיטתה, העובדה שהוסכם כי במועד מאוחר יותר (לאחר שיתקבל היתר הבניה) ייערך חוזה "פורמלי", מעידה על כך שטופס ההרשמה אינו הסכם מחייב.
הנתבעת הוסיפה, בין היתר, כי סעיף העיכוב למעשה הקנה לה את הזכות לבטל את ההסכם.
לחילופין נטען כי ההסכם הוא "חוזה על תנאי", שהתנאי לכניסתו לתוקף הוא קבלת היתר בניה.
חוזה לכל דבר
השופטת פנינה לוקיץ' החליטה שטופס ההרשמה מהווה חוזה מחייב, לאחר שהתרשמה כי הצדדים הביעו כוונה והתחייבויות ברורות, מה גם שהמסמכים (שנוסחו על ידי הנתבעת) כללו פרטים רבים, לרבות תיאור הפרויקט והדירה, סכומי התשלום ומועדיהם והתייחסות מפורשת לתוצאות של אי קיום ההסכם.
הטענה בדבר "חוזה-על-תנאי" נדחתה, מאחר שבשום מקום בטופס ההרשמה לא הוזכרה האפשרות שהיתר בניה לא יתקבל. נהפוך הוא, סביר יותר שהנתבעת, ברצונה לשווק ולמכור את הדירות, דווקא הציגה מצג הפוך והסירה מלב התובעים כל חשש בעניין זה.
עם זאת, השופטת התרשמה שהנתבעת נהגה כלפי התובעים בהגינות, עדכנה אותם בנוגע לעיכובים ואפשרה להם לבטל את ההתקשרות ולא להמתין עוד לקבלת ההיתר. אלא שהנתבעת עדיין הפרה את התחייבותה לספק לתובעים דירה, גם אם לא דבק בה אשם מוסרי.
מנגד, השופטת קבעה כי בכך שהתובעים הסכימו לרכוש דירה "על הנייר", הם גם הסכימו לנטילת סיכון מסוים, שאותו יש לשקלל בקביעת גובה הפיצויים. בהתאם, החליטה השופטת להטיל על הנתבעת 75% אחריות לנזקים שנגרמו לתובעים.
התביעה להפסד דמי שכירות נדחתה, שכן ממילא התובעים היו צריכים לשכור דירה עד השלמת הבנייה.
בסופו של דבר נזקי התובעים הוערכו בסך כ-76,000 (בין היתר הפסד בין הפרשי שווי הדירה "על הנייר" במועדים השונים ועוגמת נפש), והנתבעת חויבה בפיצויים על 75% מסכום זה – 57,000 שקל – וכן בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 14,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
* עו"ד גרגורי קורזינר עוסק בדיני מקרקעין.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין