בני הזוג טענו כי הם רכשו את הדירה משכנתם בשנות ה-80 וכעת בתה מנסה לסלק אותם מביתם. הבת טענה כי הדירה רשומה על שמה ובני הזוג פלשו אליה. בית המשפט קבע כי עצם השימוש בדירה במשך עשרות שנים מהווה ראיה כבדת משקל לאמיתות גרסת התובעים.
לטענת התובעים, בספטמבר 1983 נכרת בינם לבין אמה של הנתבעת הסכם למכירת דירה בת 18 מ"ר ברחוב טרומפלדור בבני ברק שהייתה אז בבעלותה. האם נפטרה ב-2004 וכיום מנסה בתה לסלק אותם מהדירה.
לייעוץ בתחום:
פנו לעורך דין מקרקעין
התובעים סיפרו כי הם התגוררו במשך שנים מול האם המנוחה והיא זו שלקחה אותם לעורך הדין לצורך עריכת הסכם המכר. החזקה בדירה, שהייתה במצב רעוע וללא גג, נמסרה להם לאחר ששילמו את מלוא התמורה והם מתגוררים בה למעלה משלושים שנה.
לדבריהם, הדירה לא נרשמה על שמם בשל מצבם הכלכלי והאישי ומכיוון שלא הגישו את האישורים הנדרשים מהעירייה. במשך שנים נותר הרישום על שם האם, שמעולם לא חלקה על זכותם בדירה. ב-2013 הועבר הרישום על שם הבת כיורשת.
לנוכח ניסיונותיה של הבת לסלקם ביקשו בני הזוג מבית המשפט פסק דין המצהיר כי הם בעלי הדירה.
הבת טענה מנגד כי התובעים פלשו לדירה בשנת 1984 לאחר שהאם עברה לדירת עמידר והכחישה כי אמה חתמה על הסכם המכר. לטענתה, גם אם אמה חתמה על ההסכם הדבר נעשה מתוך עושק.
אין לנתבעת ידיעה ממשית
השופטת שלומית יעקובוביץ מבית המשפט המחוזי בתל אביב התרשמה מאמינות עדותו של הבעל באשר לנסיבות עסקת המכר וציינה כי התובעים הציגו את הסכם המכר וזה נחזה להיות חתום כדין על ידי האם.
לעומת זאת, הנתבעת הייתה רק בת שלוש במועד בו נכנסו התובעים לדירה והיא הכחישה את טענותיהם באופן כללי וגורף מבלי שהציגה ראיה משמעותית כלשהי לסתור את דבריהם.
מעדותה של הנתבעת עלה כי אין לה ידיעה ממשית באשר לנסיבות כניסתם של התובעים לדירה והיא גם לא הוכיחה את מצבה הנפשי של האם באותה תקופה כדי לתמוך בטענת העושק.
כמו כן ציינה השופטת כי כעשר שנים לאחר פטירת אמה "גילתה" הנתבעת שהדירה רשומה עדיין על שם אמה וכיורשת העבירה את הרישום על שמה.
השופטת הדגישה כי מאז שנת 1983 ועד לשנת 2014 "איש לא פנה אל התובעים בדרישה כלשהי או בטענה כי פלשו לדירה ואין המדובר בדירתם". לדבריה, עצם החזקה והשימוש בדירה במשך עשרות שנים מהווה ראיה כבדת משקל לאמיתות גרסת התובעים.
כמו כן, הוכח כי האם עזבה את דירתה ב-1983 לטובת מגורים במסגרת הדיור הציבורי. זכותה של האם לדיור ציבורי הייתה מותנית בכך שאין לה קורת גג אחרת ועל כך היא הצהירה בחתימת ידה. לקביעת השופטת, הצהרתה זו של האם המנוחה "מעידה כאלף עדים" כי הסכם המכר אותנטי וכי העסקה הושלמה והחזקה בדירה הועברה כדין לתובעים.
לפיכך קיבלה השופטת את התביעה והורתה לרשום את התובעים כבעלי הדירה. על הנתבעת הוטלו תשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד יצחק מקמל
- ב"כ הנתבעת: עו"ד בניה גולדברג
* עורך דין זיו לאטי ממשרד לאטי-עזרא עוסק בדיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין